באחד מן העיתונים שפרסמו כתבת מספד עם פטירתו של
יגאל ארנון לבית עולמו, הוכתר הוא בתואר
"מאחרוני דור הנפילים". איני יודע אם יגאל ארנון ז"ל היה אוהב תיאור זה, שהעצים אותו, על לא עוול בכפו. איש לא שאל אותו. איש לא ביקש רשותו. כך כתב מי שכתב. העובדות נקבעו, המלים נטמעו ומכאן ואילך - בחסותו האדיבה של האינטרנט - יהיו מי שימחזרו, מחזר ושוב, שוב ומחזר, ביטוי זה. ביטוי זה, אינו משקף - לדעתי - אישיותו הססגונית של יגאל ארנון המנוח.
לא אנשים רעים היינו ולא הייתי מבאי ביתו הקבועים. עם זאת, כמי שזכה ליצוק מים, בשנות התמחותי - אי-שם, בשלהי שנות ה-70 ותחילת שנות ה-80 - על ידיו של עו"ד אברהם סוכבולסקי המנוח, זכיתי ונתגלגלתי, בשנות נעוריי, בין אלה שלדעתי - ולדעת רבים - היו אבן הראשה של המקצוע. כזה,
בדיוק, היה יגאל ארנון ז"ל. הוא לא היה עסוק בעשיית רושם על אחרים והוא לא נפח אוויר חם סביבו. די היה באישיותו הקורנת, כדי שהסובבים אותו ישיבו לו חיבה. אחרים שראו מלאכת הליטיגציה שלו -
אותה עשה הוא על הצד הטוב, היעיל והמקצועי ביותר - לא יכלו שלא להוסיף רכיב נוסף לכבוד שרכשו הם לו, מלבד החיבה שגרם הוא לאחרים להפגין כלפיו. דווקא דמותו הקיפחת והגמלונית, בצירוף הילוכו הכפוף משהו, משכו תשומת לב וייחדו אותו מן הסובב. היה בו משהו קורן. כאשר פתחת עמו בשיחה, גילית גם אדם בעל שיעור קומה וידע מקיף, בתחומים הרבה, מעבר לתחום המשפט גרידא.
זכורני, כי כשהוצאתי לאור את ספר שיריי הנדיר,
"דובדבנים בשמש" במהדורה ביבלופילית על נייר קוזו - שאנשים טועים לחשוב בו, שהוא נייר אורז - וחשבתי על מי שהפרוטה מצויה בכיסם והם אף בעלי חוש אסתטי, מייד צץ ועלה בראשי, שמו של יגאל ארנון המנוח. משפניתי אליו בהצעה לרכוש אחד מספריי הנדירים הנ"ל - במחיר לא מועט בכלל - לא היסס לרגע. למחרת הגעת ספרי למשרדו, נחתה המחאה במחירו המלא של הספר, על שולחני. כזה היה יגאל ארנון ז"ל. איש של מלה ואיש של כבוד שלא היה צריך לאמת כבודו, בכתובים. מלה שלו הייתה מלה ודי היה בכך.
איש אוהב נשים היה יגאל ארנון ז"ל. איש יודע תענוגות ועם זאת, אדם המקפיד על קלה כחמורה, ששכולה לא הייתה יוצאת תחת ידו. ההדוניזים שלו, לא פגע - כמלוא הנימה - ביכולת המקצועית שלו. אדרבה, הדוניזים זה, הוסיף לקפדנותו המקצועית, לווית חן משהו. ידוע היה הוא בקפדנותו המקצועית ועם זאת לא הניח הוא לקפדנותו זו, להעבירו על דעתו. איני זוכר - ולו גם פעם אחת - את יגאל ארנון המנוח כועס, זעוף פנים או מצוי במצב רוח קודר. גם בימים הקשים שבהם היה מעורב הוא בפרשת
"הפגישה הלילית" - קודם שזוכה הוא מכל אשמה בערעור שהגיש הוא לבית המשפט העליון על הרשעתו, באותו עניין - לא ניתן היה
"לתפוס" אותו כמי שמאורעות קשים אלה, העיבו על מצב רוחו. הוא שמר הכל בתוך תוכו ופניו לא העידו על המשבר ועל הסערה שאל תוכה נקלע הוא.
כזה היה יגאל ארנון ז"ל. הכל שמר הוא לעצמו ואת הקלפים החזיק הוא, קרוב אל החזה. תחילה היה יגאל ארנון ז"ל איש ירושלים, שאותו לא היכרתי, בהיותי - אותם ימים, דרדק זב חוטם. לאחר מכן, ירד הוא אל השפלה והפך להיות יגאל ארנון, איש תל אביב. הוא הקים ומיקם משרדו בתל אביב. כאיש תל אביב זכיתי להכירו, במעט מן המעט, באותה תקופה ולאחריה - הגם שלא היה הוא איש נעים להתרועע,
"המסתחבק" בראש חוצות - היו לו חברים לא מעטים עימם נועד, לפגישות חברות קבועות. היה בו משהו אצילי שגרם לך להבין, שהוא אינו עוד אחד מעורכי-הדין הזוטרים. הדבר בלט במיוחד, אז, בימים שלפני 30 שנה ויותר, שעה שטרם הוצף המקצוע בבוגרי מכללות אלה או אחרות. ידעת היטב, כי יגאל ארנון הינו עורך-דין וליטיגטור, בלב ובנשמה. דומה לו, במקצת, היה ד"ר אמנון גולדנברג המנוח. שונה היה הוא, מאמנון גולדנברג המנוח, בכך שהוא היה פחות מלוקק ממנו ועממי יותר. עם זאת, שניים אלה הקרינו מקצוענות לשמה, עדי מרחק.
כיום, לא
"מייצרים" עוד עורכי-דין מהסוג של יגאל ארנון המנוח. כיום, כמעט ולא ניתן לפגוש בעורכי-דין בעלי השכלה כללית רחבה, דוגמת זו שבה ניחן יגאל ארנון המנוח. כיום, נתקלים אנו - לא פעם ולא פעמיים - בטכנאי משפט היודעים לדקלם סעיפי חוק ולצטט פסקי-דין. הא - ותו לא.
חבל על דאבדין. חבל על דאבדין ומשתכחין. יגאל ארנון המנוח, פרש מפיעלות מקצועית, כבר לפני מספר שנים. תחום עריכת-הדין משתנה, בצורה קיצונית, משנה לשנה. חבל שאין יותר
"יגאל ארנונים" שכאלה בינינו. ימתקו לו רגבי עפרו. יהי זכרו ברוך.
הכותב הוא השותף-המייסד של חיים שטנגר, משרד עורכי דין ומשרדו מתמחה בתחום המשפט הפלילי, דיני מעצרים, כמו-גם בתחומי המשפט העסקי, דיני ירושות וסכסוכים עסקיים-משפחתיים ודיני משפחה, כמו-גם בהופעות בבג"ץ ובענייני עתירות מנהליות, קניין רוחני ומקרקעין.
