העומס הרב המוטל על בתי המשפט הוא עובדה מוכרת וידועה. כחלק מהמגמה לסיים תיקים לפני מתן פסק דין, נתקלים בעלי הדין ועורכי הדין לא פעם בשופטים המנסים להביא את הצדדים לפשרה. במסגרת ניסיונות אלה מביע לעיתים בית המשפט עמדה "מחוץ לפרוטוקול" בנוגע לפשרה הראויה ממנה ניתן, מן הסתם, להקיש מהי דעתו של השופט על התובענה שבפניו. בדרך כלל, לפחות אחד הצדדים אינו מרוצה מהאופן שבו בית המשפט רואה את המצב בתיק (ולעיתים שני הצדדים אינם מרוצים). קיימים מקרים, בהם אחד הצדדים מבין שבית המשפט לא התרשם מטיעוניו ועלול לפסוק לחובתו.
כאשר מדובר בהבעת עמדה בשלב קדם המשפט, על-ידי מותב שממילא לא ידון בתיק העיקרי, לא נוצרת בדרך כלל בעיה. אולם, כאשר מדובר בהבעת עמדה על-ידי מותב שידון בתיק גם בשלב ההוכחות, לא כל שכן בנסיבות בהן מדובר בהבעת עמדה לגבי הפשרה הראויה בתיק במהלך דיוני ההוכחות עצמם, מתעוררת השאלה האם ניתן לראות בכך עילה לפסילת המותב שהביע את דעתו, להמשיך ולדון בתיק.
חשוב לזכור, שהמבחן לפסלות שופט מלשבת בדין הוא מבחן מחמיר ("נסיבות שיש בהן כדי ליצור חשש ממשי למשוא פנים בניהול המשפט" - כשהפרשנות שבית המשפט נותן למבחן זה היא מצומצמת מאוד). לנוכח חשיבות הסוגיה, בקשות פסלות מגיעות ישירות לנשיא בית המשפט העליון (גם כאשר מדובר בפסלות שופט בערכאה נמוכה). מקרה מסוג זה הגיע לאחרונה לפתחו של הנשיא
אשר גרוניס (ע"א 1422/14) ואפשר לו להזכיר למתדיינים ולעורכי דינם מושכלות ראשונים.
השופט לא גיבש עמדה ירון סרור (המערער) הגיש תביעה נזיקית לבית משפט השלום, במסגרתה טען לפגיעה שנגרמה במהלך שהותו באצטדיון רמת-גן, עקב פיצוץ רימון עשן במגרש. לשם דיון בטענות שברפואה הגישו הצדדים חוות דעת מומחים ובית המשפט אף מינה מומחה מטעמו. בהמשך, נערך דיון אליו זומנו עדים מטעם המשיבים, כשבפתח הישיבה קיים בית המשפט דיון מחוץ לפרוטוקול בניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה.
משלא צלח הניסיון, החלה להישמע עדותו של אחד העדים. בשלב זה ציין בא-כוח המערער, כי לשיטתו בעת ניסיון הפשרה הביע בית המשפט את דעתו הנחרצת באשר לסיכויי התביעה באומרו, כי חוות דעתו של המומחה מטעם המערער "אינה מחזיקה מים" ולפיכך ביקש מבית המשפט לפסול עצמו. בית המשפט דחה את הבקשה ואת ניסיונו של ב"כ המערער "להכניס מילים לפיו", תוך שקבע שדבריו נאמרו במסגרת ניסיון להביא את הצדדים לידי פשרה, וכי אין בהם משום הבעת דעה נחרצת.
הנשיא גרוניס דחה את הערעור וקבע, כי העובדה שבית המשפט ניסה להביא את הצדדים לידי פשרה, אין בה כשלעצמה כדי להקים עילת פסלות. מדובר בנושא שכבר נדון לא אחת בעבר ונפסק, כי עצם העובדה שבית המשפט ניסה להגיע להסכמה על-מנת שניתן יהיה להביא את הדיון לסיומו, אינה מצביעה על גיבוש דעה מוגמרת באותו עניין.
ניהול הדיון והצעת הצעות, לרבות הצעות פשרה לסיום המחלוקת, הם מסמכותו הטבועה של בית המשפט, ועל כן אין בעצם העלאת הצעה כאמור כדי לבסס חשש ממשי למשוא פנים ולהקים עילת פסלות. כל זאת, גם מקום בו הדבר מועלה בשלב ההוכחות. מעבר לצורך הוסיף הנשיא גרוניס, כי חשש סובייקטיבי בדבר משוא פנים, אין בו כדי לפסול את בית המשפט מלשבת בדין, ולכן גם אם אמירות בית המשפט נטעו חשש בלב המערער, הדבר אינו יכול להועיל לו. הערעור נדחה, והמערער חויב בהוצאות המשיבים בסך 12,000 שקל.
מסר למתדיינים ולשופטים למרות שפסק הדין חוזר על פסיקה קודמת ואינו מחדש, קיימת חשיבות לעובדה שנשיא בית המשפט העליון מוצא לנכון להבהיר כי זוהי המדיניות המשפטית הנכונה והראויה לדעתו. הנשיא גרוניס שולח מסר ברור למתדיינים ולשופטים.
- למתדיינים (תובעים ונתבעים כאחד) - גם אם השופט היושב בדין הביע את דעתו בנוגע לפשרה ההוגנת/המתאימה לדעתו בתיק (מה שמשקף לכאורה את האופן שבו השופט רואה את הסכסוך, ועתיד כביכול לפסוק בו בסופו של יום), אל תתפתו לנסות ולפסול את השופט, זה לא יעזור.
- לשופטים - נשיא בית המשפט העליון נותן לכם רוח גבית. מותר (ואף רצוי), בנסיבות המתאימות, לנסות ולהביא את הצדדים לפשרה, ובכלל זה על-ידי הבעת דעה "מחוץ לפרוטוקול", וזאת גם בשלב מתקדם של ניהול התיק.
המסר האמור, משתלב היטב עם המגמה הכללית להקשות על פסילת מותבים (ובכלל זה על הגשת בקשות פסלות טקטיות), תוך מתן דגש לנושא היעילות. למשל, בשנת 2011 נעשה תיקון דרמטי למדי לתקנות סדר הדין האזרחי בהקשר לפסלות שופטים. עד לאותו תיקון, טענת פסלות הביאה לעצירת הדיון, אך מאז ברירת המחדל היא הפוכה - המשפט יימשך זולת אם החליט השופט או המותב, מנימוקים שיירשמו, שיש להפסיקו (עד להכרעת בית המשפט העליון).