תיאטרון אורנה פורת - מוביל הדגל של התיאטרון לילדים ולנוער בישראל, בהצגות איכותיות מוקפדות, מעלה את המחזה שכתבה צביה הוברמן על מחקר אמיתי שעשה מורה בארה"ב בניסוי על תלמידיו. הם שאלו אותו איך זה ייתכן, שכל העם הגרמני, היה לנאצי? האם כולם חשבו כך, או שהוכרחו, או משהו אחר? ותשובת המורה הייתה החלטה להמחיש להם על בשרם, כיצד רעיון שנטע בהם על חשיבות האיחוד, התאגדותם לקבוצה מהודקת ללא פשרות, והקמת איגוד משלהם, עם דגלים וגרפיקה מיוחדת לסמל של קבוצתם, אותו ענדו על זרועם - כל אלה התיכו את כולם לגוש אחד, גם את אלה שהתנגדו תחילה, וסחפו אותם לשגעון לדבר אחד.
בעוד מטרתם הראשונית הייתה כביכול להתאחד רק כדי לנצח במשחקי הספורט הקבוצתי שלהם, הרי מה שהיה כלול בכך - איבוד הזהות האישית, הרצון האישי והיחוד של כל פרט והמחשבה הפרטית - כל אלה נמחו, כשהנוער נסחף לרעיון, גם אם בכפיה ובאמצעי לחץ. רק נערה אחת מבין התלמידים (נועה גורן המרשימה ביכולת הבעת הרגש הכנה שלה), מסרבת לכל זה. התעקשותה לעשות את עבודת הגמר שלה בחוג לצילום בנושא התרחשות יצירת האיחוד הקבוצתי, שהם בחרו לו את השם "הנחשול", התעקשותה זו הותירה אותה מחוץ לחבורה, אך סרט הצילום שלה היה לגורם חשוב בהתפתחות המחזה לקראת הסוף.
איל שכטר כמורה, משחק בביטחון ובמלוא הרצינות את תפקיד המורה המחנך על דרך השלילה. יש לו את היכולת להחדיר בילדים בזכות הכריזמה שלו, את הרגלי ההתנהגות הנאותה, שכמעט פסה מן העולם ברוב הארצות כיום. את הכבוד האבוד למורה והמחנך, את משמעות ההגעה בזמן לשיעור, וביטול הרגל הצחוקים על חשבון המורה, בפניו ובקול רם בעת השיעור. חלק זה של ההצגה מאוד מוצלח ומתייחס גם לגבי הנוער שלנו. ההמשך, הרעיון עד כמה חשוב להיות מאוחדים - רלוונטי מאד. זה פקטור שנפקד ממחוזותינו בכל מהלך ההיסטוריה, ובעטיו נפלה יהודה. רק החלק השלישי, על כל החסרונות שנובעים מהשתלטות אידיאולוגיה פשיסטית על כל העם -שהוא הפואנטה של המחזה, נותן את התשובה הניצחת לשאלת התלמידים בתחילת ההצגה.
ראויה לפרס
כל השחקנים (התלמידים בהצגה) ראויים כאחד לכל השבחים. הקצב של בימויו המצוין של רועי שגב, לא מותיר שניה של שעמום. הכל זורם, מרתק ומשפיע. אייל קנטוב, כחבר הפרטי של נועה גורן במחזה, עד שהוא מעדיף את ה"נחשול" על פניה; נועה גודל, (הזמרת המחוננת שכאן רק ממחישה את יכולת משחקה), כזו שכן נסחפת; נדב ניר כסרבן-ההצטרפות ל"נחשול" והשובב של הכיתה, מעניק רגעי צחוק והיתול, בתור זה שנהנה לאחר לכל שיעור ולהקניט את המורה, אך בלית ברירה, נאלץ גם הוא להצטרף להתאגדות, כדי לא להישאר מנודה; כך מרשימים גם כך גם מרשימים כל אחד בתפקידו: ליאור שמש, איתן צלניק וגיא אדלר, שההתאגדות מסירה מהם את הסממנים האישיים, והופכת אותם לפה אחד של הקול הנאצי, ביניהם הג'ינג'י חסר הביטחון, שעצם הצטרפותו ל"נחשול" גורמת לשינוי באישיותו, לחיזוק האגו שלו, עד כדי בכי, כשהמורה מוכיח להם שהכל היה בגדר שיעור ולקח.
צילומי הווידאו ברקע בהשתתפות מיכאל כורש, ליאת גורן, דודו בן זאב, אליאנה שכטר, דניאל סבג ויניב חן - נראים ממש כמו ראיונות בסרט התיעודי שצילמה נועה גורן לעבודת הגמר שלה בצילום, ומעשירים ומשלימים את התמונה מכל הבחינות. את התאורה המשובחת עיצבו מישה צ'רניאבסקי (מס' 1 בארץ) ואינה מלכין, על עיצוב התפאורה החכם והתלבושות - שני טור; ועל המוזיקה הקצבית - רן בגנו.
הצגה שראויה לפרס ראשון בין הצגות המיועדות במיוחד לנוער, שעולות במשורה בארץ, לעומת שפע "הצגות" ומופעי בידור רדודים לילדים, העולים בשפע בחגים לתפארת ההורים החפים מכל זיקה לתיאטרון ולתרבות, וכשלעצמם הם צרכנים נלהבים של תוכניות הריאלטי הנבובות. ולתיאטרון אורנה פורת לילדים ולנוער - שאפו על ההישג האמנותי וההצלחה ללא כל שיעור בקרב הצופים הצעירים, שלא חדלו למחוא כפיים לאחר ההצגה, עד שכבו האורות באולם. חוויה בלתי רגילה.