זיגדון נולד לפני 53 שנה בתוניס בירת תוניסיה. "לאבא שלי היו בתים וחנויות בעיר, אותם הוא השכיר. מצבנו הכלכלי היה מצוין", הוא מעיד. למרות שבשיעורי ההיסטוריה למדנו (טוב, נו, מהויקיפדיה בזמן הכנת הכתבה) ששליט תוניסיה באותה עת, חביב בורגיבה, לא אהד את היהודים שהיו חשופים בתקופת שלטונו להטרדות מצד שכניהם המוסלמים, זיגדון זוכר ילדות שלווה ונעימה בתוניס. "אבל כל השקט וחיי השגרה התהפכו לרעה אחרי מלחמת ששת-הימים", הוא מוסיף. "לאחר ניצחון ישראל החיים שלנו בתוניס הפכו למסוכנים. עד כדי סכנת נפשות של ממש. החוויה הכי קשה שהייתה לי בילדותי הייתה הפגנה ענקית שהלכו בה המוני ערבים עם אש בעיניים, שצעקו 'איטבח אל יהוד'", משחזר זיגדון. "ההורים שלי כינסו את כולנו – עשרה אחים ואחיות – לסלון. אבא שלי הכין בקבוקי מולוטוב תוצרת בית והתכוננו להגן על חיינו. פתאום אבא שלי רואה שמישהו מטפס על המרזב של הבית, במטרה להגיע לחלון של הסלון שלנו. אבא שלי, שהיה איש חזק, דחף את המרזב ושבר אותו והבחור נפל לרחוב. אימא קפצה על אבא ומשכה אותו בחזרה לסלון וסגרה את התריס והחלון. ומה שקרה רק הגביר את הפחד של כולנו". אחרי אותה טראומה עזבה המשפחה את תוניסיה ויצאה לנוח בחופשה אצל קרובי משפחה בפריז. אחרי כמה שבועות חזרו בני המשפחה הביתה. "עד היום אני זוכר את החזרה הזו. הייתי בדיכאון שאי-אפשר לתאר", אומר זיגדון. "זה היה הרגע שהבנתי שהעתיד שלי לא נמצא בתוניסיה". במשך כמה שנים ניג'ז הילד מישל לאביו שחייבים לעזוב את תוניסיה. בכל פעם, במחזוריות, הציף אותו גל של ערגה לפריז, אותה הוא זכר לטובה מהביקור ההוא. אבל אביו, ממשיך זיגדון, לא אהב את הניג'וזים הללו. "וממה נתפרנס שם?", שאל האב את מישל. "כאן הרכוש שלנו. ומהרכוש הזה אנחנו מוציאים את לחמנו. איך נשכיר את הבתים, כשאנחנו לא כאן? ואם לא נשכיר ממה נחיה?". וגם הוויכוח הזה הוא חלק מהדז'ה-וו. "בגיל 12", ממשיך זיגדון, "החלטתי שאם ההורים שלי לא מוכנים לעזוב – אני אעזוב לבד", משחזר זיגדון. "אמרתי לאבא שלי שאני רוצה לעבור להתגורר בפריז". בגיל 12? לבד?! "לא ממש לבד. ראשית גם אחי רצה לבוא איתי. שנית, היה לי אח שלמד שם. והיו לנו גם קרובים שם". ואיך ההורים הגיבו לרעיון הזה? "הם לא התלהבו. אבל לא רק אבא שלי היה עקשן גדול - גם אני כזה. אני זוכר שאבא שלי אמר לי שהוא לא יוכל להעביר לי כסף, בגלל איסור ממשלתי חמור לעשות כך, שמי שעובר עליו - מושלך לכלא. וכנראה שגם רצה להעביר לי מסר חינוכי, שאדם צריך לדעת להתמודד לבד עם אתגרי החיים. אני זוכר, כמו היום, איך הוא איים עליי: 'אתה תאכל בפריז באגט עם מילוי של שלג'. אבל זה לא הרתיע אותי. וכך באמת קרה". אכלת באגט עם ממרח שלג? "לא צריך להגזים. גרתי בבית של אחי, למדתי בצורה חלקית, עבדתי בעבודות מזדמנות ואיכשהו יכולתי לקנות לעצמי אוכל. אבל בעיקר הייתי אוכל בשבתות, כשהייתי מתארח אצל המשפחה שלנו לסעודות שבת". ואיפה עשית את בר המצווה שלך? "בפריז, כמובן. לא בדיוק ביום בו מלאו לי 13. עשינו איחוד שמחות עם חתונה משפחתית, שהתקיימה פחות או יותר בזמן בר המצווה שלי, כשכל המשפחה הגיעה לחגוג". חמש שנים אחרי שמישל ואחיו עברו לפריז, נשברו ההורים ועברו אף הם לעיר האורות. אביו, ז'יל, היה על הקו פריז-תוניס לטובת עסקיו. מודל שעשרות שנים מאוחר יותר יאמץ גם בנו, מישל, כשאשתו לא תהיה מוכנה לחיות יותר באווירה האנטי-יהודית, שהשתלטה על עירה ועל ארצה. והנה עוד פָּן של דז'ה-וו בסיפור חייו. אבל בואו לא נעזוב את עיר האורות כל כך מהר. שם באחת המסעדות שעל גדות נהר הסיין, הוא ראה בשנת 81' נערה יהודייה בשם קורין פאני, ילידת פריז, שסעדה יחד עם בני משפחתה. ותיטב הנערה בעיניו. אה-מה-מה, את רַף התעוזה של להתחיל עם נערה אל מול עיני אביה – את זה הוא מעולם לא הצליח לעבור. גם לא בפעם ההיא. אלא שמה שמָכְתּוּבּ למעלה לא ניתן למחוק. חלפו שנתיים נוספות ופתאום הוא ראה את אותה קורין ממש, בבית קפה בעיר. הפעם היא הייתה שם ללא הוריה. כיום הם הורים לשישה ילדים: ג'ף (30), שירלי (28), אהרון (25), משה (23), דוד (21) וסינדי (20). בנוסף יש להם ארבעה נכדים. קורין (48) נוטלת חלק בניהול העסקים המשפחתיים.

עוד קודם החתונה רכש זיגדון מקצוע – טכנאות שיניים, אלא שדי מהר הוא הרגיש שהתחום הזה לא מתאים לו. במקום זאת הוא הלך להיות שוליה של מוסכניק. וכאן, אולי לראשונה בעיר זו, החלה ההצלחה להאיר לו פנים. "בגיל 21 כבר היה לי מוסך משלי", אומר זיגדון. "וברוך השם התחלתי לראות ברכה בעמלי. אחרי כמעט 10 שנים כמהגר בצרפת, שחי מהיד לפה, הרגשתי שאני עולה על סוס ההצלחה. אבל לא הרבה זמן אחרי זה, חליתי במחלה קשה. נחלשתי, והמשקל שלי ירד ל-48 ק"ג. הקליינטים עזבו את המוסך. אחרי תקופה ארוכה החלמתי, אבל אז עמדתי בפני עסק מרוסק לגמרי. אבא שלי נתן לי עצת זהב: 'קח את המכונית שלך, שים אותה בפתח המוסך, היכן שכולם יכולים לראות, תפרק את המנוע ותרכיב. ואחר כך תעשה את אותו דבר מחדש. עד שהקליינטים יראו אותך עובד שוב כמו פעם – ויחזרו'. וכך היה. שיקמתי את העסק". בתחילת שנות ה-90 ניצב זיגדון לפני צומת דרכים עסקית. "יכולתי להמשיך עם המוסך ולראות טוב, אבל רציתי יותר. הרבה יותר", הוא מחייך. "אישה זקנה אחת מכרה קומפלקס ענק, שכלל הרבה נדל"ן משרדי, ועסקים וביניהם גם מוסך ומאפייה. היא דרשה סכום עתק על זה. לא היו לי אפילו עשרה אחוז ממה שהיא דרשה. אבל חתמתי על החוזה. מיד הייתי חייב להשיג אשראי, אחרת הייתי מאבד המון כסף. התחלתי לעבוד מבוקר עד לילה בללכת לבנקים לשכנע אותם לתת לי הלוואות. וזה היה ממש-ממש קשה. בצורה עדינה יותר או עדינה פחות, זרקו אותי מכל בנק. חששו שאין לי את היכולות הכלכליות להחזיר את ההתחייבות הענק האלה. אבל הייתי עם הגב לקיר, ולא הייתה לי ברירה. עד שקיבלתי אשראי בתנאים מאוד קשים. "אלה היו שנות העבדות של החיים שלי: עבדתי כמעט מסביב לשעון. בבוקר במוסך, אחר-הצהריים בהשכרות, בלילה במאפייה ובבוקר שלמחרת שוב במוסך. ככה הייתי עבד נרצע במשך כשש שנים. לאט-לאט התעסקתי פחות במוסכים והקדשתי יותר זמן לתחום הנדל"ן. ואחר כך ה' עזר לי וקניתי עוד ועוד נדל"ן עסקי". וכשהכל היה נראה כבר גן עדן, הפכה פריז לסוג של גיהנום ליהודי המקום. אז נכון שגברת זיגדון היא זו שקיבלה את ההחלטה לעקור ולעבור לישראל, אבל גם לטראומה של הילד מישל מאותה התבצרות בסלון המשפחתי, כשמסביב בקבוקי מולוטוב תוצרת עצמית, ובחוץ קריאות של "איטבח אל יהוד", ופתאום הפורע שמנסה לחדור לבית דרך החלון אגב טיפוס על המרזב – כל אלה היו ללא ספק קרקע פורייה מצוינת להשתכנע לעלות, גם במחיר של הפסד ממוני כזה או אחר. "כן", מודה זיגדון, "נכון להיום אני מרוויח פחות בגלל המעבר שלי לארץ. תמיד כששולטים על עסק בשלט-רחוק זה פחות טוב, פחות יעיל, פחות רנטבילי". אבל אז מגיע זיגדון להקרבה שהיא שוות ערך מבחינתו, ואולי אף יותר, מהקרבת הממון. "עד היום קשה לי לפעמים עם המנטליות הישראלית", הוא אומר לפתע, אם כי די בהיסוס, משפט 'מחוזי'. מה, היא לא מושלמת - המנטליות הישראלית? זיגדון מתעלם מהציניות וממשיך: "זה באמת מוזר איך בארץ כל כך הרבה פעמים מילה זו לא מילה; זמן זה לא זמן; סיכום זה לא סיכום. ויש עוד דבר: הגסות שפה ושם נתקלים בה. אני זוכר איך בפעם הראשונה מישהו נתקל בי ברחוב בטעות. הייתי בהלם שהוא בכלל לא מצא צורך לעצור ולהתנצל". ויש עוד משהו במנטליות פה – אוהבים לקטר. מה אתה אומר לזוג צעיר שטוען שיוקר המחיה בישראל לא מאפשר לו חיים נורמאליים, ואין לו סיכוי להגיע לדירה משלו ולכן הוא נאלץ לרדת מהארץ? "בצרפת לא פחות קשה לזוג צעיר לרכוש דירה. שני בני זוג שעובדים שם נמצאים בסוף החודש בלי כלום. יוקר המחיה שם הוא כבד יותר: גם במחירי המזון וגם בתשלומי המיסים". כיום מתגוררים הזיגדונים בבית צר ידיים וספרטני (יחסית לגודל המשפחה ולמגוריה בעבר), הבנוי על אדמת נחלה מרובת דונמים. "זה מצב זמני, שנמשך כבר שמונה שנים", אומר זיגדון בחיוך מריר. "קודם היו לי בעיות ביורוקרטיות להשיג אישורים מהרשויות לבנות את בית חיי ואחר כך בעיות משפטיות עם צווי מניעה שונים ומשונים, שהוציאו נגדי אנשים שגרים לא רחוק ומתנגדים לתוכנית הבנייה שלי ומנסים להערים עליי קשיים. המון-המון כסף שילמתי לעורכי דין, כדי שיסדרו את הדברים. התגברנו על מכשול אחד וכבר הערימו בפניי מכשול משפטי שני. ואחר כך שלישי. ככה במשך שנים. אבל כבר אמרתי לכם שאני עקשן גדול מאוד, נכון? זה לא עזר להם. לאחרונה קיבלתי את כל האישורים ויצאתי להתחלת הבנייה בנחלה שלי. דבר אחד לא הייתי מוכן – לבנות לפני שיש לי את כל האישורים. אפילו האדריכלים שלי אמרו לי שאני קיצוני בנושא הזה ומגזים. אבל לא זזתי מהכלל הזה שקבעתי לעצמי, אפילו לא במילימטר". אם זה המצב יש לנו מסקנה מסכמת, שאולי לא תאהב: גם אחרי שמונה שנים מתברר שאתה עדיין לא ממש ישראלי. "אתה אומר את זה עם חיוך ואנשים אמרו לי את אותו משפט מיליון פעם ברצינות ואפילו בכעס. אז כנראה שיש דברים שאני כבר לא אהיה ישראלי. מותר גם לנו – העולים החדשים - להביא איתנו דברים טובים ונכונים".