פצצה או ברווז?

האזנתי ברוב קשב לראיון שנערך בטלוויזיה עם נשיא המדינה, שמעון פרס, לרגל יום העצמאות. כשהוא נשאל על אבו מאזן והשלום ונתניהו, הוכיתי בתדהמה למשמע תשובותיו. ממש התקשיתי להאמין. ימות המשיח הגיעו; הסכם השלום הנכסף עם הפלשתינים כמעט כבר נכנס בדלת. מדובר באירוע שהיה לפני כשלוש שנים. פרס עמד, לדבריו, לפני פגישת סיכום עם אבו-מאזן. ערב הפגישה הסכים כבר אבו-מאזן, במגעיו הקודמים עם פרס, על שלושה נושאים קריטיים ביותר (לפי דברי פרס שנאמרו בעברית ובלי שום הוצאה מהקשר): הוא הסכים להכיר במדינה יהודית (כן ככה ולא אחרת!); הוא הסכים בעניין הפליטים לנוסח המופיע ב"יוזמה הערבית על "פתרון צודק ומוסכם"; הוא הסכים שלא לדבר על גבול 67 אלא על "גודל השטחים" שיהיו לכל צד, כך שניתן יהיה לבצע חילופי שטחים "עם ישויות", והקמת גושי התנחלויות. אבל, לפי פרס, נתניהו מנע ממנו לנסוע לישיבה המסכמת עם אבו-מאזן בתירוץ שטוני בלייר (ראש ממשלת בריטניה לשעבר ונציג הקווארטט לנושא הישראלי-פלשתיני) הביא לו הצעה טובה יותר. מה הייתה ההצעה של בלייר? שאלה טבעית זו לא נשאלה. אבל, נניח לזה. בפרסומות למפעל הפיס, שאני שומע ברדיו במכונית, מתקשרת אחת בשם אראלה לזוכה מאושר ומבשרת לו שזכה בסכום כזה וכזה, והלה פורץ בזעקת שמחה אדירה, כולו אושר ושמחה. הרגשתי ככה! לבי עלץ! בכל שלושת הנקודות שהעלה פרס הייתה תפנית דרמטית, ממש ניסית, בעמדות היסוד של אבו מאזן:

• ההתנגדות להכרה במדינה יהודית היא יותר מנכס צאן ברזל של הפלשתינים, והנה -לא עוד!

• ובעניין הפליטים. העמדה הפלשתינית והערבית הכי בסיסית היא שהפתרון חייב להתבסס על החלטת העצרת הכללית מספר 194 מדצמבר 1948 ולפיה כל פליט יוכל באופן אינדיבידואלי להחליט אם הוא רוצה לחזור לביתו (בגליל או ברמת אביב, למשל ) או לקבל פיצויים. עכשיו, הפרשנות הפלשתינית-ערבית המחייבת להחלטה הזאת היא שמדובר "בזכות השיבה" של הפליטים הפלשתינים. צמד המילים האלו הוא בגדר זכות אלוהית שאוי לו למנהיג שיוותר עליה. והנה, בדברים של פרס לא מופיעה בכלל החלטה 194 (למרות שבנוסחה של "היוזמה הערבית" היא כן מופיעה, ועוד איך!). כלומר, הרושם הברור של דברי פרס הוא כי אבו מאזן ויתר על ההתעקשות הפלשתינית על "זכות השיבה". דהינו, תפנית מהממת, פריצת דרך שלא תאמן.

• ובנושא הגבול בקו 67, מיותר להכביר מילים. אין החלטה ערבית, אין דיבור פלשתיני, שלא יתחיל במילות הקודש: "נסיגה ישראלית מלאה לקוי 1967 ", משא-ומתן המתבסס על נסיגה ישראלית לקווי 1967 ". והנה, בשיחות פרס עם אבו מאזן הסוגיה לא עולה על בסיס מילות הקודש, אלא על בסיס חדש של גודל שטח.

מה שברור מדברי פרס בראיון, וצריך להיות אוויל כדי לא להבין כך את דבריו, שאבו-מאזן הוא איש של פשרות, הסירוב ממנו והלאה, והחבלן הבלתי נלאה בסיכויי השלום הוא נתניהו. הדעת נותנת שכאשר פרס יחדל מלהיות נשיא, ויעבור להתגורר בהיכלות אחרים כאזרח, הוא יעצים את ביקורתו על נתניהו וירבה בשבח אבו-מאזן ומרעיו. מקורבי נתניהו ומי שהיו מעורים לפני 3 שנים במגעי פרס עם אבו-מאזן, הגיבו מהר באומרם שלא היו דברים מעולם ואבו מאזן לא הסכים לכלום. אז מי צודק: נשיא המדינה המופיע בראיון חגיגי, וכל מילה היוצאת מפיו נשקלת ונמדדת, או שחצרו של נתניהו וההיסטוריה שלנו בסיכומים כביכול עם הפלשתינים? אז למה שלא נשאל את פי הנערה? למה שח"כ חיליק בר מה"עבודה" ודומיו מהשמאל האצים רצים תמיד לחלות את פני הנשיא הפלשתיני, לא יבואו אליו ויציגו לו את השאלה הפשוטה: מה שאמר פרס הוא נכון? הסכמת למדינה יהודית? אם תשובתו תהיה חיובית, כי אז הרווח הפוליטי וההסברתי שלכם לא יסולא בפז! כמובן שיש כאן גם סיכון, אבל אתם כל הזמן דורשים מהנהגת המדינה לקחת סיכונים, אז תנו דוגמה אישית!!