מאיפה מצאו אנשים שכשרונם הביא לידם מיקרופון, את החוצפה להשתמש במערכת ההגברה שימוש מיסיונרי. מה מכשיר את הזמרת הצעירה בעלת הקול הצלול, אך ללא ניסיון חיים לנסות לשטוף את מוחנו?, מה גורם לה לזמרת שתחום הידע שלה מצטמצם בשמירת קצב השירה, לחשוב שדעותיה בעלות משקל יותר מכל אדם בקהל השומעים?
מה מכשיר סופר בעל דמיון השקוע בתוך המקלדת, לחשוב שדעתו עדיפה על דעת מהנדס האמון על מחשבה הגיונית, ומאיפה הוא שואב את עזות הפנים, להשתמש בפרסום שקבל בעבור כישרונו בסיפור דמיוני המנותק ממציאות, כדי לצעוק את דעותיו בפניו של קהל שבוי שקולו לא נשמע.
המיקרופון ניתן לזמרת כדי לשיר. הקולמוס ניתן לסופר כדי להתבטא בספרו. כישרון כתיבה או זימרה עדיין לא מצביע על יכולת ניתוח מהלכים מדיניים.
איני רוצה לסתום להם את הפה. הם רשאים להביע את דעתם כמו כל אחד אחר, אך עליהם להיזהר שמערכת ההגברה שניתנה להם כדי לבדר, לא תכסה על קולם של מי שחושב אחרת.
בעיקר מאוסים בעיני אותם שודדי מיקרופון, השופכים ארס על אדם, קהילה או מדינה, במטרה לגרום לדה-לגיטימציה. יהיו אלו זמרים או סופרים חסרי נימוס. מי נתן להם את הזכות להשתמש במיקרופון שבידכם כדי להתנשא על אחרים?