מאמר הדגל בעיתון
ידיעות אחרונות ערב גזר דינו של אולמרט, הוכתר בכותרת "אין סיבה לחגוג". עיקר המשמעות שלו הייתה: אומנם אולמרט הוא עבריין מורשע ויישאר כזה לפחות עד תום הערעור, אך מדובר למעשה באדם שמקנאים בו, שהס מלהזכיר ולו במילה שהוא הורשע בשחיתות והשחתה, שזכויותיו רבות ומכובדות, ששונאיו הם הרשעים. לכן, אל לשונאיו ומקנאיו לשמוח, כי לא על שמחה זאת תהיה תפארתם.
חז"ל כבר אמרו: "המציאות בעייני המתבונן". זאת המציאות שרואה כותב המאמר,
נחום ברנע, וזאת לכן דעתו, ומן הסתם הוא שלם עמה. זוהי זכותו העיתונאית כאדם חושב. שתי הערות: האחת לגופם של דברים הנאמרים בכתבה והשנייה כללית.
מלחמת לבנון השנייה - הישג או כישלון?
בכתבה, בין שאר זכויותיו של אולמרט, מובאת מלחמת לבנון השנייה. נאמר שם כי "התחילה ברגל שמאל", אך כיום ניתן לראות את ההישגים: הרתעה מול חיזבאללה ושקט ממושך בצפון. זהו טיעון מרכזי כמעט קבוע בארסנל דברי הזכות הנאמרים ע"י מקורבי אולמרט. יש בו משהו, אבל זהו טיעון שגוי ומוליך שולל. קודם כל עניין של זוטות אבל חשוב ביותר: המלחמה דווקא התחילה ברגל ימין, כאשר חיל האוויר חיסל מיד בהתחלה בצורה מרשימה (על בסיס המודיעין המעולה שסיפק אמ"ן) את הטילים הכבדים של חיזבאללה שהיו מוסתרים במרחק קצר מקו הגבול. מאז, רגל ימין התחלפה ברגל שמאל, ומבחינה מבצעית הקרבות הסתיימו ממש בשתי רגליים שמאליות. הכוח היחידי שפעל ברגל ימין היה חיל האוויר. ההפצצות המדויקות והברוטאליות שלו על "הדאחיה" (לב המרכזים של חיזבאללה בביירות) הוא הוא זה שחדר לתודעה של חיזבאללה, והיה אחד ממרכיבי ההרתעה לעתיד.
צריך להבין שההרתעה (והשקט שבא בעקבותיה לצפון) נובעת לא רק מאימת חיל האוויר הישראלי, אלא יותר מציווי של אירן שלא לחמם יותר את הגבול עם ישראל, אלא כאשר הדבר יעלה בקנה אחד עם האינטרס של טהרן. אז יש לנו שקט, וזה דבר גדול שעלינו להודות לחיל האוויר שלנו ולאירן. אבל, בו בזמן: למלחמה לא היה שום הישג מדיני, להפך, חיזבאללה רכש לעצמו עמדה מכובדת, עמדה של מנצח, במזרח התיכון; עוצמותיו האיכותיות והכמותיות הרקיעו לשחקים בהשוואה לעוצמותיו ב-2006 ; עוצמות אלו מאפשרות לו ליצור מעין מאזן של הרתעה מול צה"ל.
כדי להמחיש את הדברים: מי שמייחס לאולמרט הישג במלחמת לבנון השנייה (שעל כשלי הדרג המדיני והצבאי שלה עמדה בהרחבה ופירוט
ועדת וינוגרד) בשל תוצאת השקט, דומה למי שמייחס הישג לגולדה ודיין במלחמת יום הכיפורים בשל השקט שהיה מאז המלחמה ועד היום בגבול המצרי והסורי! . מעניין שדווקא אז המלחמה התחילה באמת ברגל שמאל, אך הסתיימה ברגל ימין, ומעל לכל: היו לה תוצאות מדיניות.
סוף-סוף תפסו את הגנב
וזה מביא אותי להערה הכללית. את דיין וגולדה הדיח הציבור הישראלי. הוא "אכל" את המחדלים שלהם. הציבור הישראלי הזה, למרות ועדת וינוגרד, לא הדיח את אולמרט. אולי מספר האבדות לא היה מספיק גדול? אולי רק הציבור בצפון סבל ולא הציבור של "נסיכות דן" השבעה?. אבל כאשר הנידון הוא אולמרט, דומני שיש שמחה בציבור. לא שמחת עורכי דין וקציני משטרה ושאר "שונאי אולמרט" שמקורביו וצבא עיתונאיו רואים בכל פינה. אלא שמחה עממית, שמחה פשוטה הנובעת מהעובדה "שסוף-סוף תפסו את הגנב והוא מקבל את העונש המגיע לו". יכול להיות שאני טועה, אבל זה מה שאני קולט עד עכשיו:יום עצוב למדינת היהודים, יום של שמחה לחלק ניכר מהציבור הישראלי ויום של אבל ל"מקורבים" משכבת הון-שלטון-תקשורת.
