בחגיגות יום העצמאות האחרון לא היה שוני מרגש כלשהו מאירועי השנים האחרונות. כמעט ולא ניתן ביטוי למשהו חדש-ישן, שנאחז באחרוני הלוחמים של הקרבות הפריהיסטוריים, במערכה ההיא הנקראת "מלחמת תש"ח". הפטפוטים הנבובים וחסרי הטעם של הנואמים הראשיים, מבורכי הציניות השפלה, הרתיחו-דם ורק החריפו רצון להתרחק מניחוחות המנגלים היצריים והפרימיטיביים ומצעדי השירים הצווחניים.
למזלנו מתקיימים בדרכים עוקפות גם אירועים שיש בהם עדיין טעם. אירוע כזה התקיים היום (14.5.14) על-ידי תנועת אומ"ץ, באודיטוריום קלצ'קין במוזאון ארץ-ישראל. התנועה תתכבד להעניק אותות ועיטורים לאנשי מופת בספורט הישראלי בשנת 2014. לא אזכיר מלוא רשימת המעוטרים הראויים כגדעון הוד. רק אציין כי ביניהם נמצאת קבוצה קטנה שלחבריה יינתן עיטור מיוחד למפעל חיים. הזוכים האלה הם: יעל ארד - המדליסטית האולימפית הראשונה של ישראל, אלונה ברקת - הבעלים ויו"ר קבוצת הכדורגל של הפועל באר-שבע, ומשה רשקס - יו"ר מרכז הספורט איל"ן ר"ג.
משה רשקס - איש נדיר ורב-פעלים אין ספק כי גם בקבוצה הזו פחות מוכר הוא משה רשקס, אך הוא רב-פעלים והישגים נדירים מאחרים. ראוי להרחיב מעגלם של אלה שטרם התוודעו לישראלי המקורי ומעורר הכבוד הזה, לוחם, סופר ומנהיג ראשון במעלה בתנועת ספורט הנכים רוב שנות חייו, והוא כיום בן שמונים וחמש. האיש הצנוע הזה, ראוי שיספרו בשבחיו וירחיבו במחוזותיו היונקים מהיותו איש מעלה, אדם למופת.
שיחק לי מזלי להכירו זמן קצר לאחר מלחמת השחרור, והוא אז אחד הנכים הקשים שנחלצו מהמלחמה ביחד עם חברו מנוער יוסי עובד, יורד ים מוכר. שניהם עתידים היו לעבור את נתיב חייהם כאחים; לוחמים-נכים שמצאו עצמם במעמד נציגיהם של חבריהם המתים, והם שואלים גם בשמם של המתים שאלות קשות ומחפשים תשובות.
משה רשקס נולד בביאליסטוק, עיר הבירה של מחוז פודלסיה בפולין. בהיותו בן שלוש, בשנת 1931 עלתה משפחתו לארץ. כנער, והוא בן ארבע-עשרה, התנדב ל"הגנה" והקדיש מזמנו לביצוע שורה של תפקידים והשתלמויות. עם פרוץ מלחמת השחרור שנכפתה עלינו על-ידי ערביי הארץ, הוא שימש כמדריך חי"ש תל אביב והשתתף בפעולות מגננה וסיורים באזור. משם הוצב בפלמ"ח כמלווה שיירות לירושלים ולחם גם במסגרת חטיבת "עציוני" תחילה כמפקד כיתה ואחר-כך כמפקד מחלקה.
באחד הקרבות בהם השתתף בשער הגיא, במבצע "מכבי", הוא נפצע קשה יום לפני הכרזת העצמאות בבית מאיר דיזנגוף. הרופאים נלחמו על חייו ולבסוף הצליחו להצילו, למרות שהייתה כוונה לגדוע את כתפו האחת עם זרועו המרוסקת. עם תוצאות הפציעה הקשה הזאת, כחסר פלג, היה עליו להתמודד כל חייו תוך שהוא מתייחס לעצמו כאדם בעל שלמות גופנית. תכונה זו מאפיינת אותו בכל תחנותיו. מעולם לא קבל. מעודו לא התלונן. כדרכו תמיד היה ממוקד באלה שסביבו, קשוב להם, מוכן בכל עת להקדיש ממיטבו לפתור בעיות, בעיקר של נכים ולוחמים. תמיד תורם.
פעילותו הציבורית בנושא זה מצאה ביטוי בהיותו בין הראשונים שייסדו את ארגון נכי צה"ל והוא שימש לחבריו כפה. עד שנת 1958 הוא כיהן כיו"ר הארגון וזכה בהערכה רבה. כבר אז נודע ביושרו, בכנותו, ובצמידות לרעיונות החברתיים שהנחו אותו. הוא לא התקשה לפתוח דלתות כשמדובר היה ברדיפת צדק. מתחילתו בחיים הציבוריים התברך במידה גדושה של אדם שמצוקות האחר הן מרכז עולמו.
במרוצת שנות עבודתו בארגון הנכים הוא גם ערך את בטאון הארגון, ומכאן קצרה הייתה דרכו לספריו שקבעו לו פינה מיוחדת בארון הספרות העברית החדשה. ארבעה ספרים הוא כתב. שלושה מהם בעלי סימנים אוטוביוגרפיים. הראשון שהתפרסם בתחילת שנות השישים היה סיפורו של לוחם, "ימים של עופרת". הרומן שהופיע בהוצאת "מערכות" זכה במעמד של רב-מכר נדרש, והופיע בכמה מהדורות.
ראש הממשלה דאז ושר הביטחון,
דוד בן-גוריון, כתב לסופר הצעיר מכתב נרגש המעיד עד כמה העריך את ספרו הראשון של רשקס. בין יתר דבריו הדגיש בן-גוריון: "התחלתי לעיין בספרך בלי כוונה לקרוא אותו עד תומו; אבל מהעמודים הראשונים רותקתי לספר וקראתי אותו עד הסוף - מתוך התרגשות, התפעמות והשתוממות. מנין פתאום צץ אדיר ביטוי ודובר אמת וכושר תיאור מופלא כזה!..." "נדמה לי שעד עכשיו לא נזדמן לי לקרוא תיאור קולע ואמיתי כזה, של עלילה קרבית במלחמת הקוממיות. הוספת נכס יקר-ערך לספרותנו בכלל ולספרות מלחמת הקוממיות במיוחד."
גם בשני הרומנים האחרים שלו, "לילה ירדוף לילה", על ליל הרדאר בחיפה, ו"התמוטטות", נובלה מצמררת על חייל מצרי שנמלט על חייו כשצבאו מובס ועל הקורה אותו בשובו לארצו הוא מתגלה כמספר בגובה-עין הקורא. בעקבות ספרים אלה הוא פרסם ספר דוקומנטרי "הנידונים לתהילה", ספר אלבומי המתמקד בצמתים בדרכו של מועדון הנכים ברמת-גן. מרגע בו נכנס בשנות השישים לניהול המועדון ע"ש ספיבק והזנקתו כמרכז ממעלה ראשונה בספורט הנכים, הוא זכה בשיתוף פעולה נלהב מצד יו"ר איל"ן ישראל, הגברת בטי דובינר, וראש אגף השיקום במשרד הביטחון, אריה פינק.
ספורט הנכים - על המפה שיתוף פעולה זה הצמיח אירוע ספורטיבי בינלאומי בישראל. היו אלה "משחקי סטוק-מנדוויל", השם הראשון של אולימפיאדת הנכים שלקראת סוף שנות השישים נקבעו להתקיים בישראל. בראש הארגון המבצעי לקידום התוכניות המורכבות הקשורות באירוע משמעותי כזה, עמד יוסי עובד שהוציא לפועל תוכנית ביצועית שהרשימה את המשלחות שהגיעו מעשרות מדינות.
משה רשקס הוא האיש שבמו-יד טיפח את המועדון והרחיב את נושאי ספורט הנכים, כשבמרוצת השנים הוא נוסע למרחקים לאיסוף תרומות מחברי חוג ידידי המועדון במדינות שונות. בפעילותו הנמרצת הזאת הוא הצליח לגייס כספים משמעותיים שאפשרו את הרחבת המועדון משנה לשנה. באותה מידה הוא הרחיב אופקים לספורטאים ואלה כרוחב עשייתו המסורה והמעוררת הוקרה עמוקה.
במשה רשקס קיים אדם השייך לנבחרת מצומצמת של אותם אלה שבפועלם ובהתנהלותם הם הישראלים שאנחנו תמיד נראה בהם מופת לכולנו. מכבר אמרתי שאם מישהו ראוי לתואר "הישראלי היפה", זהו משה רשקס. כעת, לרגל חמישים שנות היותו קשור בקידום ספורט הנכים, מצא לנכון יו"ר תנועת אומ"ץ,
אריה אבנרי, לבקשו שיאות לקבל את עיטור הערכה הציבורי. יום זה ייחרת בזיכרון לוחמים קשישים כיום מיוחד.