דני אף פעם לא נתן לקשרים עם נשים, צעירות או מבוגרות, להתגלגל יותר מפעם או פעמיים לכל היותר.
אין שום סיבה למסד קשרים מחוץ לנישואין - ולסכן את כל מה שנבנה בעמל כה רב.
ההסתבכות שקשר ממושך יכולה להוליד עלולה להיות ממש לא נעימה. דני כבר התוודע, לא אישית, כמובן, לנשים שטוענות שהופרה, כביכול, הבטחה לנישואין כלפיהן או שהן זכאיות לחלק בירושה שהשאיר הגבר, בהיותן במעמד של 'ידועות בציבור' ובעוד כיוצא באלה תופעות.
הוא בחל בתחום הזה, של מעמד אישי, אבל הוא הכיר את הצד האחר שלו, בשעה שגברים פנו אליו לאחר שנשים התלוננו נגדם במשטרה.
לא אחת היו אלה תלונות-שווא שנועדו להשיג יתרונות כלכליים. דני ממש שנא את עורכי-הדין שעסקו בתחום הזה. בעיניו הם דמו לטפילים המנצלים מצוקות אישיות של בני-זוג שחייהם הגיעו למשבר.
הם אף פעם לא ממהרים להציע פתרונות יצירתיים לאיחוי השבר שנפער בין מי שפעם אהבו זה את זה - והולידו ילדים. הם תמיד דוחפים את הלקוחות שלהם לעבר קיצוניות מגעילה. העצות שחלק מהם נותנים ללקוחותיהם, לנשים, בעיקר, גובלים ממש בזנות משפטית.
דני לא היה, הוא-עצמו, אנין טעם במיוחד; הוא אף פעם לא בחל באמצעים 'מלוכלכים' כדי להשיג יתרונות משפטיים.
עם זאת, מה שהוא עושה, לדעתו, לא דומה לחלוטין למה שעושים עורכי-הדין שעוסקים במעמד אישי. "שם", דני תמיד הקפיד לעשות את האבחנות הנכונות באוזני שומעיו, על-פי השקפת עולמו, "הכול מלוכלך, בעוד שבתחום המשפט הפלילי הכול נקי. אין טינות אישיות."
"אף פעם לא תמצא סנגור מקלל פרקליט או שופט. הנאשמים יודעים את מקומם. הם אף פעם לא מצפים לנסים ונפלאות. כל זה לא קיים בבתי-המשפט לענייני משפחה", כך היה דני מסיים.
בריבים בין הגבר והאישה, כל צד מחפש להוציא עין לצד האחר. הילדים של בני-הזוג הופכים לכלי-משחק. האמוציות עולות על גדותיהן - ויוצרות אווירה שאין קשה, או עכורה, ממנה.
מה שדני במיוחד לא אהב, זה שאין אף פעם מנצחים בתיקים האלה.
כולם מפסידים. אפילו עורכי-הדין. הלקוחות שלהם לעולם יוצאים מאולמות הדיונים לא-מרוצים.
אין למצוא אף-פעם לקוח בתחום הזה שיראה בעורך-הדין שלו מושיע; כמו שאין-ספור לקוחות ראו בדני.
אין שם כאלה; יש שם רק מנקרי-עיניים.
