ושוב קרה שאנשים חכמים (לא בציניות) כמו אלה שמהווים בחלקם את השמאל הישראלי (הלאומי, לא הקיצוני) התבלבלו בין המטרה והאמצעים להגשמתה ומקדשים את האמצעים במנותק מהמטרה ובמנותק מהמציאות. יש להקים מדינה פלשתינית, הם גורסים, שכן זהו אינטרס ישראלי עליון בחשיבותו, אף יותר ממניעת גרעין אירני.
האומנם?
גם אנשים חכמים (לא בציניות) זקוקים לעתים לקריאת השכמה תודעתית, לחידוד הגדרות ולבחינת סדר-עדיפויות. להלן הצעה לניסוח הגיוני וערכי יותר.
האינטרס הישראלי העליון ביותר אינו קשור ישירות לפלשתינים או לכל מדינה אחרת. האינטרס הישראלי העליון ביותר הוא להבטיח את קיומו, בטחונו ושגשוגו של עם ישראל היושב בציון ואת קיומו של העם היהודי בכלל. הקמת מדינה לעמים אחרים היא עזרה שמדינת ישראל אולי תשמח להגיש, בתנאים מסוימים, כל עוד אין צעד זה סותר את ביצור חוסנה של החברה הישראלית או מפריע לכך. בכל מקרה, זה אינו אינטרס ישראלי, ודאי לא אינטרס עליון.
ומה באשר לפלשתינים? למדינת ישראל יש בהחלט אינטרס להיפרד מהם. יש להיפרד מהם קודם כל על-מנת להבטיח רוב יהודי מוצק בישראל. יש להיפרד מהם כדי להימנע ממתח בין-אתני שהוא מנת חלקה של כל מדינה דו-לאומית או מולטי-אתנית שבה מיעוטים מתנגדים למסגרת הלאומית הקיימת (כמו ספרד, בלגיה, קנדה, צפון אירלנד ויוגוסלביה לשעבר). ובנוסף, יש להיפרד מהם באופן שיבטיח את ביטחון ישראל.
התחייבות פלשתינית
משהבהרנו מהי המטרה, יש לבחון את האמצעים להבטיח את השגתה. אמצעי אחד יכול להיות הצעת פינוי-פיצוי של
משה פייגלין, שעל פיה יעזבו הפלשתינים את תחומי ישראל בתמורה לפיצוי כספי נדיב שיאפשר להם להתחיל מחדש את חייהם במקום אחר. אמצעי אחר יכול להיות נסיגה חד-צדדית משטחי A ו-B תוך הבטחת הסדרי-ביטחון בשליטת צה"ל. וכן, אמצעי כזה יכול לכלול גם הקמת מדינה פלשתינית. אך על האמצעי, כאמור, להבטיח את ההיפרדות מהפלשתינים ואת בטחונה של ישראל. לכן, על האמצעי לכלול התחייבות פלשתינית לסיום הסכסוך וקץ התביעות ולזניחת הרעיון של זכות-השיבה ("הכרה במדינה יהודית") והבטחת נוכחות-צה"ל בבקעת הירדן ובשטחים השולטים באש על שפלת החוף הישראלית.
אולם כשהקמת מדינה פלשתינית הופכת אינטרס בפני עצמו (ולא סתם, אלא עליון בחשיבותו) כל האמצעים, מסתבר, הופכים להיות כשרים. מסיבה זו רצים חברי כנסת מהשמאל לחלות את פניו של אבו-מאזן בזמן הלוויותיהם של ישראלים שנרצחו על-ידי מחבלים ערביים כתוצאה ישירה ומכוונת של הסתה פלשתינית מתמדת נגד ישראל. מסיבה זו מתנערים בשמאל מדרישתה של ממשלת ישראל להכרה פלשתינית בישראל כמדינה היהודית, ומתעלמים מהצהרתו של אבו-מאזן כי לעולם לא יכיר בישראל ככזו. מאותו מקום מתנגדים, מבוז'י הרצוג דרומה, לנוכחות ישראלית בבקעת הירדן בכל מִתווה של הסדר עתידי בין ישראל לפלשתינים - אמצעי שיבטיח את האינטרס הישראלי הביטחוני במקרה של היפרדות מהפלשתינים, אך סותר את הקונספציה של מדינה פלשתינית כמעט בכל מחיר. ומאותה סיבה הם מנמיכים את המאמץ הבינלאומי ההסברתי נגד אירן לדרגת אינטרס זוטר, שכן מהו האיום הקיומי על ישראל לעומת שאיפת שאיפותיה של מתכונת השמאל הישראלי בימינו: לדאוג למחמוד ("מכחיש השואה") עבאס, ג'יבריל ("נפציץ את ישראל בגרעין") רג'וב וחאלד ("נטהר את פלשתין מהיהודים") משעל למדינה משלהם.
המטרה פעמים רבות מקדשת את האמצעים. כשהאמצעים הופכים למטרה בפני עצמה, הם מתקדשים ביתר שאת. שאלתם את עצמכם פעם איך נוצר קיבעון מחשבתי? ככה.
