השבוע משפחת ריצ'לנד נאלצה לפנות את ביתה בכפייה. למי שלא מכיר, משפלת ריצ'לנד גרה באוהל, 120 ממ"ר בגודל טבעי, בסמוך לנחל תקוע שבמדבר יהודה. בסמוך לאוהל יש שירותים אקולוגיים, דיר עיזים, לול תרנגולים, ארגז חול עם נדנדה ומרפסת מעץ שצופה לנוף משגע. המתחם משובץ בחוכמה בעצי פרי ונוי ממינים שונים שמקבלים את אספקת המים שלהם ממים ממוחזרים. בחצר הקדמית מונחת אבן גדולה ועליה חרוט בצהוב -'ריצ'לנד'.
בית המשפחה פתוח באופן קבוע בפני כל עובר ושב, ואין זה משנה אם זה חבר קרוב או עובר אורח סקרן שמעוניין להביט לרגע איך נראינו לפני שלמדנו לכסות את האדמה בבטון. הייתם צריכים לטעום את גבינות העיזים הביתיות שלהם, במליחות עדינה ולעיתים גם עם כמה תבלינים. רק טעימה קטנה וכבר אתם מתמכרים לקסם המדבר. אדם וג'ניה בנו את כל היופי הזה בעשר אצבעותיהם. יחד הם יצרו קסם שנדיר למצוא בימינו. זה חמש שנים שהם מתגוררים באוהל הזה יחד עם ארבעת ילדיהם והבוקר הכל נעלם כאילו לא היה.
אני אומר 'כאילו לא היה' לא רק לשם השנינות הקלישאתית, אלא זוהי האמת - זה רק כאילו. אומנם הטרקטורים רמסו את המתחם ביסודיות, אך חרף מאמצם, עדיין נותרו ראיות לחיים שהיו כאן ואינם. לחרפתם הזיכרון לא שוכח ולא סולח. החיים לימדו אותי, לא משנה באילו מכונות כבדות נשתמש, לא נצליח למחוק את שראו העיניים והרגיש הלב. האמינו לי, לא משנה מהי עמדתכם לגבי ההיאחזות בשטחים או בנייה לא-חוקית, לראות משפחה שלא פגעה באיש מפונה מביתה בכפייה, כשתכולת הבית והחפצים האישיים מושלכים החוצה בחיפזון, ומכונות משוריינות דורסות מבנים ועצים, זהו מחזה שובר נפש.
את העצים היהודים הרסו. הפועלים הפלשתינים שהגיעו לסחוב את הציוד לא היו מוכנים לפגוע בעצים. נראה שבהם עוד נשאר
כבוד לאדמה. "אל נא תעקור נטוע", זהו המשפט שמתנגן בראשי שוב ושוב מאז אותו הבוקר הארור. אותה הסצנה בה חיילים, שוטרים, פועלים פלשתינים, כתבים ו
מתנחלים עמדו שווים. כולם היו עבדים למערכת המשמרת את מעגל הקסמים של הנוודות בארץ ישראל. רצוני לומר שותפים למרוץ האינסופי אחר הרצון הקמאי של האדם לבית. לא מכבר חגגנו את יום העצמאות ה-66. עצמאות ועבדות לא הולכים יחד. ארץ ישראל בנויה על חופש ומקיאה החוצה עבדות.
שלא תבינו אותי לא נכון. הרצון שלי לתאר בפניכם את הבית שהיה ואינו זה לא בקטע ניו-אייג'י של גוף-נפש, "בחזרה אל הטבע", "פאנג-שאווי" או מה שזה לא יהיה. זהו סיפור על משפחה שהגשימה את החלום הנכסף ביותר של הדור שלנו - קורת גג, אוכל, מים ונחת. אני יודע, זה לא הרבה, אלו לא חיים של מותרות, אך היה להם כל מה שאדם צריך כדי להיות מאושר. הם העריכו את יוקר המציאה ובכל הזדמנות זכרו לכבד את האדמה. והייתם צריכים לראות כיצד האדמה חיבקה אותם בחזרה. המילים לא יודעות לתאר זאת, אבל העיניים והלב כן.
לא מדובר כאן באידאולוגיה גבוהה או מעשה הרואי שיש לטפח, אלא בחיים פשוטים. חיים של קצב איטי, נטיעת עצים, משפחתיות, קהילה קרובה, נאמנות, אהבת הארץ והאדמה, בקיצור כל מה שחסר לנו כל-כך עד שהספקנו לשכוח. לא יודע למה, אבל אני מוצא את זה מוזר שדווקא אלו שדרו באוהל זכו לטעום חוויה של בית קבע ושל מקום משלהם בעולם. זאת בשונה מרבים וטובים בדור שלנו, וגם אני בתוכם, שלמרות יציקות הבטון המקיפות אותנו, אנו חווים את חיינו כנוודים. כארעיים. כשוכרי דירות. ואל לנו לטעות, כולנו משלמים על כך מחיר. למה? כי אי-אפשר להילחם בטבע הטבוע בנו. כי כמו כל בעל-חיים, גם אנחנו הופכים חרדתיים והישרדותיים כשאין לנו בית ומרחב מוגן משלנו. כל פסיכולוג יודע זאת – הכל מתחיל מהבית. הקשר עם הבית משליך על כל הלך החיים הבוגרים של האדם. ואני אומר - אבוי לדור שלנו שאין לו בית.
למי שלא הבין מדובר במתנחלים. יש כאלו שיגידו מתיישבים אבל לא נכנס לזה כאן. הרי הציוניות כבר מתה אז אין טעם לבזבז על כך את הזמן. האוהל המדובר לא נדרש על-ידי איש, לא הוקם על קרקע פלשתינית פרטית ואפילו לא על שטחי הרשות. מדובר באוהל שניצב לבדו במדבר מול השמים בשטח המכונה B+ במרחק עשר דקות נסיעה משכונת תלפיות שבירושלים. B+ הכוונה היא לשמורת טבע בבעלות ירדנית. מסתבר שזוהי מובלעת קטנה בלב מדבר יהודה הישראלי שתחת חסותו של
מלך ירדן. אפשט את הדברים – זהו שטח בשליטה אזרחית של הרשות הפלשתינית, בשליטה ביטחונית של מדינת ישראל, ועל כל זאת בבעלות ירדנית. קצת כמו ירושלים, שהיא שלנו של עוד כמה אחרים ובאותו זמן גם לא של אף אחד. אם לומר את האמת, למרות התענוג הלוגי שבפיצוח הסטטוס המורכב של תא השטח הזה, העיסוק בו יהיה פספוס של הדבר האמיתי. אבקש להתנתק מהדיון הפוליטי כיוון שאני מאמין שהדברים אותם אני מבקש לכתוב נוגעים לכל אדם החי במציאות המורכבת של ארץ ישראל.
באותו עניין, יש לי שכן שעיקר עיסוקו הוא אירוח תיירים מחו"ל. זוהי לא תיירות לצרכי הנאה אלא לצרכי היכרות מקרוב של הסכסוך ישראלי-פלשתיני. קבוצות מכל העולם מגיעות אליו כדי שיפיק עבורם סיורים ברחבי הגדה המערבית, ויכיר להם פעילים פוליטיים משני צדדי הסכסוך.
בסופי שבוע אחר-הצהריים הוא נוהג להביא אותם אל מרפסת העץ שבניתי על יד הקראוון שאני שוכר, כדי לשתות קפה ולדבר על המצב בשטחים. באופן שאיני יודע להסביר, בכל שיחה עולה בדרך קבע השאלה "האם אינך פוחד לגור כאן? כלומר בין הפלשתינים. האם אינך מעדיף לגור עם ילדיך במקום בטוח יותר?" כמו ישראלי טוב אני תמיד משיב להם בשאלה, "והיכן בטוח יותר?" אז נפתח דיון שמטרתו לדרג את שטחי מדינת ישראל לפי רמות סיכון, מהבטוח ביותר עד למסוכן ביותר. לסופו של הדיון תמיד אותה תוצאה – מעבר לקו הירוק או בתוך הקו הירוק, במרכז הארץ או בבקעה, בדרום סמוך לעזה או בצפון סמוך ללבנון ולמלחמת האזרחים הסורית, ישראל היא מקום שאין בו תחושת ביטחון, זוהי רק שאלה אחוזי סיכון. שאלה שבהחלט יש לתת עליה את הדעת, אך אין לה תשובה ודאית או יציבה. "רגע אחד, ומה לגבי הפלשתינים?" הם מבקשים לדעת. "אותו הדבר", אני עונה "לכל מי שגר בארץ ישראל אין תחושת בית." הם מביטים בי ברחמים ושואלים בחרדה
"ומי אשם במצב הזה?" - "החרדים, המתנחלים, השמאלנים, הטבעונים – תלוי את מי תשאלו. אתם יודעים מה, היום זה כבר לא משנה. זהו מצב נתון. הפרשנים המלומדים שלנו אומרים שזוהי רק שאלה של זמן עד שהקרקע תבער והכל יתפוצץ." אז הם שואלים בתמיהה "אז איך אתם גרים כאן? למה אתם לא עוזבים?" ואני עונה להם תוך כדי שאני אוסף את הכוסות וקנקן הקפה הריק – "אין לי לאן ללכת." הם מתרשמים מהתשובה ומהנהנים לאות הבנה, אבל רק אני בתוך עצמי יודע שבאמת אין לי לאן ללכת, וגם אין לי היכן להישאר.
ואני שואל את עצמי, מניין לנו העיקשות לשמר את חווית הנוודות הזו. את תחושת האין-אונים. את המעמד הגלותי הזה שלא מאפשר להניח את הרגל על קרקע יציבה ולומר בקול שקט ובוטח – זה הבית שלי. אין לי תשובה. אם יורשה לי לשער, נראה לי לומר שהעולם המערבי ממנו אנו יונקים מצוי בתודעה פוסט-מודרנית ואילו אנו עדיין מצויים בתודעה פוסט-טראומטית. רצוני לומר שואה, גלות ורדיפה. אולי המצב הפסיכולוגי של העם שלנו אימץ את העמדה הנפשית ובכך קיבע את המחלה. כל כך הרבה זמן שהינו בגלות עד שקשה לנו להיפרד ממנה. אולי זו השערה מוגזמת ופרועה שתגרום לקוראים להרים גבה, אך אין לי תשובה טובה יותר. כלומר, איני יודע כיצד אפשר למצוא הגיון בהריסת ביתם של משפחת ריצ'לנד.
הזכרתי קודם את יום עצמאות השישים ושש, מה שמזכיר לי שסבא שלי עלה ארצה לפני שישים ושש שנה. דור אחרוני החלוצים. עד היום כשהוא מספר לי את סיפור העלייה שלו עוברת בי צמרמורת. הוא ומשפחתו חוו חיי כלב. רדפו אותם בשל היותם יהודים, הם עברו מעיר ולעיר ולא היו רצויים בשום מקום. כמו יונה חסרת מנוח, חיפשו קרקע יציבה לנוח עליה ולא מצאו. כשהוא וסבתא שלי ז"ל עלו לארץ הם קיבלו מבנה קטן מפח ללא בידוד, בו הם גידלו חמישה ילדים. סבא שלי עבד כפועל בניין, חסך כסף ולימים בנה על יד הפחון בית מבטון.
עד היום הפחון עומד כפי שהיה בחצר הבית שלו כדי שהוא יזכור מאיפה הוא הגיע. היום יש לו בית. אבל הוא מבוגר מאוד ואין לו פנסיה כך שלפעמים הוא מוריד את השלטר בלוח החשמל כדי לחסוך בכסף. שלא תטעו, הילדים שלו תומכים בו כלכלית ולא חסר לו דבר, אך הוא רגיל לחיים הישרדותיים וקשה לו לשנות הרגלים. ואיך נבוא אליו בטענות, הרי אנו נכדיו, ונראה שאפילו לנו קשה להיפרד מעמדת הנווד הגלותי. קש לי להבין כיצד נוכל למחות על מצוקת הדיור בעוד אלו החלוצים שבנו עבורנו מדינה, כשעוד הציונות לא הייתה מילה גסה, לא מסוגלים לחוות את תחושת הביטחון לה הם קיוו כל חייהם.
אתם שואלים מה הקשר בין הנקודות השונות שהעליתי? ברשותכם אחזור שוב למשפחת ריצ'לנד. כיצד זה שדווקא אנשים שיודעים לכבד את האדמה, שנותנים לה ומקבלים ממנה בחזרה, שחיים אתה ועם עולם החי והצומח בתיאום, מאבדים את ביתם בכזו אכזריות, ואילו אנחנו, האזרחים שאכפת להם, עומדים בצד ומשתאים נוכח הגסות של זרועות החוק. לפחות לגבי עצמי אני יכול לומר, בזמן שהם דחפו, זרקו ודרסו, אני עמדתי בצד ועשיתי מה שכל תבוסתן של העת החדשה יודע לעשות הכי טוב כשהוא במצוקה – לצלם.
אתם יודעים מה, אני חוזר בי, הם לא איבדו את ביתם. אנחנו איבדנו את ביתם. איבדנו כי אנחנו עדיין לא מסוגלים שלמישהו בעם הזה יהיה בית, מקום או ביטחון. הכל מתחיל מבפנים חברים. תביטו - במקום אחד זה לא חוקי, במקום אחר זה במחיר לא הגיוני, במקום שלישי זה מסוכן מידי כי נופלים טילים, ובמקום רביעי עוד לא סיימנו לריב למי זה שייך. נראה שזה פשוט גדול עלינו. אולי אנחנו עוד לא בשלים לכך. הפצע עדיין פתוח וזה מפחיד ומאיים עלינו. אני לא כועס על עצמינו. נראה שזה חזק מאיתנו – לאחר שנים של נדודים זה מפחיד לבנות בית. אני לא יודע מה אתכם, אבל אני עייפתי מלהאשים את הממשלה, הקבלנים ורודפי ההון על מצוקת הדיור של הדור שלנו. אולי הם גם באמת אשמים. לא יודע. מה שוודאי לי הוא שאנו מוכרחים לשנות את מצב התודעה. השינוי מוכרח לבוא מבפנים. בואו ונחליט בפנים חזק שאנחנו מספיק אמיצים לסיים את הגלות הארוכה והבלתי-נסבלת הזו. נחליט שאנו לא מוכנים לסבול את הנוודות אפילו עוד יום אחד. אולי כשיהיה לנו ברור שלכל אדם בארץ ישראל יש זכות בסיסית שיהיה לו מקום משלו, נגלה שכל המחסומים הם רק תירוץ. אולי בכך נבנה את חורבותיו של בית משפחת ריצ'לנד. אולי נשיב לעצמינו את חוויית הבית האבוד. אחרת, בעוד כמה שנים חגיגות יום העצמאות עלולות לאבד את הטעם.
