זמן רב יעבור עד שישקע האבק, קריאות השוד ושבר ידעכו ועדיין תטרוד השאלה המרכזית והחשובה מכל: האם פני הדברים הולכים להשתנות עכשיו? כי יהיו המצגים אשר יהיו, נלהמות הדוברים באשר הם, איש לא יוכל לסתור את העובדה הפשוטה והמוחצת כי נפל דבר.
ודווקא כאשר אותה מטבע לשונית שטבע מנחם בגין - "יש שופטים בירושלים" - זכתה, לפחות בשנה האחרונה, לאיזה גוון עגמומי משהו, לטעם חמצמץ אם לא - מקומם; דווקא אז הופיע איש אחד, שופט מתל אביב,
דוד רוזן שמו, וכמו הפך שורה של קערות על פיהן.
גם עכשיו, כשלהקות שועלים קטנים אצות-דולקות בכרמים, אש בזנבן, יכול/ה כל אזרח/ית בישראל לשאת מבטו/ה אל כס המשפט והחוק ולשחרר לפחות אנחת רווחה אחת.
מישהו תחב אצבע לסכר הבקוע; שופט בישראל לא נרתע ולא נסוג, לא טבע בתוך גלימת שיקולים זרים ודקדוקי משפטנות, ובמוח צלול ועצמאי, ביד חזקה ונחושה, שיגר את המושחתים למקום הראוי להם.
כי מהי תמצית החוק והמשפט והצדק אם לא "למען יראו וייראו"?
את דוד רוזן הכרתי מזווית אישית קשה, באחד מרגעי השפל בחיי. ו לא עת קלה לשוב אליה, גם לא עת להתחסד. הייתי אחד ממורשעיו של רוזן, עוד אחד ממאות הנאשמים שניצבו בדין לפניו, אף יצאתי מלפניו - אשם. אשם אכן הייתי - אשם בחטא היוהרה, ההרפתקנות, עיוורון הכוח. כן, אפשר גם להוסיף, באיזה סוג של ליקוי-מאורות אישי שהוביל אותי אל המחוזות האפלים, המחטיאים, של הפלילי.
השנים הם שנות ראשית המילניום החדש, בעיצומן של "פרשות נמרודי", אשר במבט לאחור היוו ללא ספק איזה סוג של פרשת דרכים. היסטוריונים יכתבו, אולי, עוד עידנים, כי היה זו אחת מהצמתים הארורים, המשחיתים, של מפגש הון בשלטון בעיתון.
לא, זו לא הייתה רק פרשת "מלחמת
ידיעות אחרונות במעריב". זה היה, כתמיד, מאבק על פוליטיקת השפעה ושליטה, קרב שהיו בו הרבה מן השבטי-עדתי-מעמדי. מחד-גיסא, מעין שורה של "משחקי ריגול", גניבת מידע ודעת; אך מאידך גם חדירה נוקבת, אפלה, רעה, לתוך היכלי חוק וסדר.
הת/פ שלנו (תיק פלילי), של
יעקב נמרודי ושלי, הובא בפני שופט שלום בתל אביב. כמדומני שרוזן היה אז בראשית דרכו האזרחית, לאחר שנים לא-מעט כסניגור צבאי ראשי. וגם אז היו הרבה - הרבה מדי - פרקליטים, מצלמות, מרכיבי הזירה החדשה.
שאלתי אז את סניגורי (אף הוא בראשית דרכו)
מיכה פטמן, מה אפשר להסיק להעריך מהאיש שישפוט אותנו. פטמן - כן, אותו פטמן שעתה זה ייצג את
שולה זקן אפופת החסדים - אמר לי כי מדובר באיש משכמו ומעלה, הגון, נאור, בעל גישה ליברלית.
הוא לא טעה. לאורך שתי שנות המשפט נזדמן לי לחזות, לחוות, בשופט בהיר-מבט, נטול גינונים ונפיחות, ענייני מאוד, מהיר תפיסה ומה שחשוב לא פחות - אנושי. ב"אנושי" (מושג נזיל ביותר ההולך ומתעוות לנגד עינינו, אזרחי המאה ה-21) אני מתכוון לאדם, שופט / מפקד / פקיד /פקוד / אזרח כלשהו, אשר אינו לוקה בגבהות לב, משמר את רגישותו לבני-האדם באשר הם, איכפתי, שוחר סדר וצדק.
רוזן הבין מהר מאוד מה התיק הנגול לפניו. אכן, היה זה תיק פשוט, שונה למדי מהמורכבות המפלצתית-כמעט של תיק
הולילנד האימתני - אבל גם כאן חוללו לפניו, בתיאטרון המשפטי עתיר המסיכות, בכירים למיניהם, פרקליטי צמרת, עיתונאים תאבי מידע וסנסציה, שוטרים שהושחתו ועוד ועוד.
רוזן לא הניח לדבר מכל אלה לבלבל את דעתו, להוליכו למחוזות של סבך וכחש, הוא נתגלה, פעם אחר פעם, כ"סכנאי" מוצלח מאוד בסוגו - חד כתער; עכשיו מרבים לדבר על ה"בוטות" שלו. הוא התגלה כמי שאוחז היטב בקרני השור, גם כשהשור בועט קשות או גועה בקולות רעשניים במיוחד.
אמרתי אז בליבי: הנה אדם שלא רק יודע את מלאכתו, חושף כליות ולב, אלא גם אחד שאי-אפשר לעבוד עליו (ולא שלא ניסינו...). הוא היה בעיקר שקט, ממוקד תדיר, מרשה לעצמו מפעם לפעם גילויים של הומור, אכן לעיתים אפילו נשכני. ומדוע לא? היש מקום רק לאסכולה של שיפוט צונן, יובשני, שלא לומר - וזה השיפוט המסוכן והרע - כפוף, צייתני, מרכין ראש מפני שררה ותהילה לשעה?
רוזן אף הגדיל לעשות ובעיצומו של המשפט שיגר רמז - וכדרכו: שקוף, ברור - על תפיסתו את התיק, כוונות ההכרעה שלו. את הרגע הזה - ואני יודע שהיו גם לא מעט כאלה בהולילנד - סיכל סיכול ממוקד עורך הדין המהולל, הבכיר-עד-מאוד,
יגאל ארנון המנוח.
אין זה נאה לדבר סרה במתים, מכובדים ומכובדים פחות, אבל במהלך המשפט נחשפתי לטקטיקות ערמומיות, שלא לומר נכלוליות, של ארנון, אשר אף עשה הכל לתפלל אותי, אולי גם את פטמן הצעיר, לשבילים הטובים בעיניו. האם שכחתי לציין ששכרו של פטמן מומן ע"י מי שהיה ידידי-שותפי, יעקב נמרודי יבדל"א?
גורם הנאמנות הכפולה ליווה את התיק שלנו גם לערעור במחוזי, אליו צעדתי רק מתוך ידידות ונאמנות ליעקב נמרודי, משחרר מתפקידו את פטמן שהיה בסך-הכל מבריק ומקצועי. כשביקש ממני יעקב להשתתף גם בהגשת ערר לעליון - סירבתי בתוקף, ומכאן החלו דרכינו להיפרד ולהתפוגג.
גם אז, אגב, ביקשתי לבטא את נושא המשפט ההוגן מעשה ידי רוזן. יזמתי פנייה לצבי הראל, מי שהיה אז כתבו המשפטי של
הארץ ותמסרתי לו כותרת בלעדית: "השופט היה הוגן איתנו". עשיתי זאת לא רק מתוך
כבוד לשופט המרשים שגזר את דיני, אלא גם מתוך רצון לעצור את העגלה הלוחמנית, המתדרדרת, של סקנדל ציבורי קשה, שהגיע כבר לשנתו התשיעית.
רוזן היה אכן הוגן ומתחשב בגזר דינו, אף שלא חסך מאיתנו - כמתבקש - את שבטו. אני חושב שאני יכול לכתוב במידה רבה של דיוק שאת הלקח שלי למדתי היטב. לא מעט בזכות דוד רוזן. מי ממורשעי הולילנד יכול להצטרף לאמירה זו?
