על בימת תיאטרון "תמונע" עולה הפקה מופלאה ומוקפדת זו, פרי יצירת הבימאי מאיר בן סימון, שתרגם יחד עם אלכס מאלר לשפה קולחת את המחזה, וליכד להפקה זו צוות שחקנים משובח ביותר, מהמעולים שנראו כאן. שפתו הריאליסטית הכמו-יומיומית של יוג'ין או'ניל, המעורבת בקטעי לשון פיוטיים ביותר, גורמת לקהל לחוש עצמו ממש כמו בבית משפחת טיירון, מבלי לחוש שמץ לוקאלית (אמריקנית במקרה זה), אלא כמו היא מתרחשת כאן ועכשיו.
אוהבי התיאטרון מזהים בתוך הדיאלוגים השונים ציטוטים שזורים משני כיונים: את שייקספיר מצטט האב, ג'יימס טיירון, השחקן הנודע לשעבר, ואת המשוררים והפילוסופים המודרניים יותר מצטט הבן יוג'ין, שהוא בן דמותו של המחזאי. הניגוד במקורות הציטוט מסמל יותר מכל את הניגוד התוהמי בין האב ובנו.
אברהם סלקטר, הוא האב ג'יימס, שכמו אביו במציאות של יוג'ין או'ניל היה בעברו שחקן שייקספירי נודע ומצליח, שאת כל הכסף הרב שהשתכר בימי הזוהר שלו – השקיע בנדל"ן, וכך הוא טוען תמיד שנשאר ללא מזומנים. זוהי הסיבה לצייקנותו המוגזמת, שהייתה הגורם העיקרי לטרגדיות שהמשפחה סבלה מהן. עירית שלג האצילה והרגישה, היא האם מרי, שלאחר לידת בנה אדמונד סבלה מאד, ובעלה בחר ברופא זול ועלוב שיטפל בה, והלה פתר את הבעיה תוך מתן סמים. בכך, הוא הפך אותה לנרקומנית.
דייויד לוינסקי הוא ג'יימי, הבן הבכור הדחוי הלא אהוב, שנזרק מהאוניברסיטה (כמו או'ניל עצמו), הפך לשתיין ומכור לביקור בבתי זונות. כל הבוטות שבו, הביקורת על אביו, והשנאה למעשי אביו – שבעטין נפלו על המשפחה כל צרותיה, הם למעשה חשבון הנפש שהוא עושה עם אביו ללא כל סלחנות.
בערב אחד בסלון בית המשפחה נפתחת תיבת פנדורה, והדיאלוגים הנשמעים שם הם הקתרזיס, הפוער את הפצע המשפחתי שהמשפחה מסתירה ע"י מעטה מהוגן, מכובד, אך מלא סודות. כל אלה נחשפים ביום הארוך המתמשך אל תוך הלילה, ומהווים את ליבת המחזה. עבור הדמויות במחזה, כמו עבור המחזאי עצמו, יש בחשיפה זו משום טיהור, הזדככות מהמוגלה שהצטברה בפצעי ליבו של כל אחד מהם.
עירית שלג כמרי, בעדינותה, עם מלוא הרגש שהיא מכבירה על כל אחד מבני המשפחה, אוצרת בקרבה את הטראומה על מות בנה השני, התינוק, שבעקבותיו הכריח אותה בעלה ללדת שוב – הפעם את אדמונד, שלאחר לידתו חלתה, וטופלה בקוקאין. על כל הטראומות היא מחפה תוך הצהרות אהבה מרגיעות לכולם, עד שהיא חוזרת ושוקעת שוב לעולמה הפנימי ההזוי, שבעקבותיו נזקקה פעמים רבות לאשפוזים בסנטוריום. שני הבנים אוהבים ומתקוטטים חליפות, כשלקראת הסוף, מתוודה ג'יימי (דיויד לוינסקי) בפני אחיו יוג'ין על קנאתו בו, על כי היה הבן המועדף בעיני הוריו. לכן, בחר להשפיע עליו ולהתדרדר כמותו לשתייה, ולהפוך גם הוא לאכזבת הוריו.
משחקו של לוינסקי כה קורע את הלב בווידוי האישי בפני אחיו, שמהווה (כמו המונולוג של אחיו יוג'ין) את שיאו של המחזה. לוינסקי, בעל הרזומה של שחקן שייכספירי מעולה, כמו גם בתפקידי רוצח או כמטרידן מיני ופדופיל, הוא בעל יכולות משחק מגוונות בלתי נדלות. כל הופעה שלו בהצגה כלשהי – היא חוויה, ותפקידו זה הוא עוד פנינה בשרשרת הצלחותיו.
לעומתו, גיא גורביץ הצעיר (כיוג'ין) ובעל ניסיון קצר יותר, נחשף כאן כתגלית, בכישרון אמיתי גם הוא. ביכולת להיפתח ולהגיע לשיאי רגש אליהם בן אנוש לא זוכה להגיע לרוב במהלך חייו. אולי משום שיותר נוח לכולם להסתיר ולא לחשוף את סודותיהם, ומעדיפים להשאיר את דמותם כפי שהיא נראית כלפי חוץ.
אברהם סלקטר כאב הנוקשה, הקמצן עד כדי רוע לב, שנמנע מלהעניק לאשתו ובניו את מה שמגיע להם, ובכך מערער את יסודות משפחתו, מפליא גם הוא במשחקו. הן בקטעים בהם הוא מצדיק את התנהלותו בשתלטנות ובאגרסיביות, והן בקטעים בהם הוא נשבר ומסכים מאוחר מדי, לשלוח את בנו הצעיר חולה השחפת, לאן שיבחר, ולא למוסד הממשלתי העלוב אליו התכוון לשלחו. רעות ברדה-לוי, כקייטלין המשרתת, מקסימה בחכמת החיים שלה, בשנינותה, בעליצותה וברעננות משחקה. היא גם בימאית המישנה בהצגה זו.
אין ספק, שצוות השחקנים הכה משובח נושא על כתפיו בהצלחה פנומנלית מחזה שהוא משיאי מחזאות המאה ה-20 ומהנודעים שבה, והפך מכבר לקלאסיקה שמשמעותה – הכול נראה כמו מתרחש זה כעת. ללא מגבלת זמן או מקום. המחזה אוניברסלי, וכל צופה חש בו אמפטיה לגיבורים, כמו היה חלק מהמשפחה הזו. הצלחתם זו של השחקנים אינה דבר של מה בכך.
עיצוב הבמה המושקע בצורה חכמה, יצירתית ומושקעת (של אדם מדר המוכשר), התלבושות הנאות הכה אותנטיות של רונה משעול, המוזיקה שעיצב אורי קריב, - לכל אלה יש חלק חשוב בהפקה, שבראשיתה עלתה באולם נחמני, אך בתיאטרון תמונע כמו קיבלה את ביתה המתאים: במה רחבה מעוצבת להפליא בתחכום, עם שחקנים מעולים, ובימוי מוקפד שכמו נשלף מהשרוול בתחושת הכנות שמוחצנת מהשחקנים. כל אלה עושים מהצגת "מסע יום ארוך לתוך הלילה" חוויה מטלטלת נדירה ביותר על בימותינו. להוותי, אף טובה יותר מההפקה שראיתי בווסט אנד.
שאפו לבימאי, לשחקנים וליוצרים.
