מי שקורא בשיריה החדשים של דנה שוכמכר, מרגיש שהוא נע בין מציאות אחת לאחרת, נסחף לרכבת לא מוכרת, לריתמוס קצבי של מסע מטורף. לעתים נדמה לנו, שאנו בלונה פארק מרוחק שבו מסתובבות רכבות שדים ומבוכים שצדים אותנו ומסחררים אותנו.
בעטיפה האחורית מזהירים אותנו, שמדובר בטיול שקט המפגיש בין צללים, שיש רצון להגיע לשלמות. לכאורה, הספר הוא תיאור של מסע שירי של המשוררת יחד עם אחותה, ותוך כדי הדיאלוגים והדרך הארוכה אנו קולטים שברי תסריטים, שנראים כלקוחים מסרטי אימה.
הנה ראו לדוגמה את השיר הפותח:
על-רקע השחור
סָפְגָה הַצְּעִירָה אֶת הַדָּם וְהַדְּמָמָה שׁוֹתֶקֶת.
אוֹר שֶׁל קַרְנֵי שֶׁמֶשׁ שֶׁאֵינָהּ לוֹהֶטֶת.
הַחֹם הַמָּתוּן בְּרָכָה לְחַיִּים אֲחֵרִים.
הָפַךְ הַחֹשֶׁךְ לְאוֹר עַל רֶקַע הַשָּׁחֹר.
השיר מתאר מצב נתון של חיבור מצמרר בין דם, דממה ושתיקה, ומסתיים בשידוד מערכות, בהיפוך רשויות - ורק שינוי המציאות גורם להפחתת החושך, וגם זאת עד גבול מסוים: הפך החושך לאור רק רקע השחור.
כל איתני הטבע מאבדים את שיווי המשקל שלהם המקורי, את תכונותיהם הרגילות. קרני השמש הן קרניים של "שמש שאינה לוהטת". דנה מתארת חיים בעולם הפוך, עולם שבו החוקיות יצאה ממסלולה הרגיל.
היא מחכה למציאות שונה, שבה ניתן יהיה ליהנות משגרה, מחום מתון, ובעיניה זה המצב האופטימאלי:
"החום המתון ברכה לחיים אחרים".
חשוב לה כמשוררת לקבל רגעים של שקט, ואכן העטיפה האחורית הבטיחה טיול שקט בצד צללים וערפל. בעולם הבלהות של דנה שוכמכר, יש נשמה שירית, שמבקשת להבין מה הנקודה המורכבת מעבר לפשטות, מה הנקודה הצינית מעבר לתחושה שיש שלמות. דנה מנסה להגדיר גבולות בעולם רב התהפוכות הזה. בשיר שלה 'מדרכות מדממות' - היא מנסה לראות כיצד נבנים חיים שונים ומשונים בעולם חסר צֶלם:
מדרכות מדממות יְבֹרְכוּ רִגְעֵי הַשֶּׁקֶט, שָׁם עַל הַמִּדְרָכוֹת הַמְּדַמְּמוֹת
אֲנַחְנוּ- צְלָלִים שֶׁאֲחֵרִים מוֹתִירִים בָּנוּ סִימָנִים לֹא מְזֹהִים.
הַיָּרֹק וְהָאָדֹם מַעֲנִיקִים רְגָעִים שֶׁל הַסָּחַת דַּעַת לְנֶפֶשׁ בַּעֲלַת זֶהוּת מְיֻסֶּרֶת,
מְנִיחִים לְחָזוּת הַיֵּאוּשׁ שֶׁמֵּבִיא הַלֹּא נוֹדָע לְהִסְתַּלֵּק.
כמו אותו טיול שקט בין צללים מוזרים, הנה כאן רגעי השקט טבולים בדם ובצללים ובסימנים לא מזוהים. החיים רוויי סכנות. יש משהו מסתורי מעבר לכול. החיים הם משחק סכום אפס, והמשוררת מנסה להבין את הכללים. ההפסד כנראה מובטח מראש, והחתירה לשלמות היא רגע שקט בלב הסתירות.
שימו לב, יצורי אנוש חיים בעולם זה כשהם לא מוגדרים, הצללים הותירו בהם סימנים לא מזוהים, הזהות של מיוסרת. העולם ניצב כולו שטוף אימה בפני הבלתי נודע.כוח זה מאיים על זהותם של הסובבים, והשיר מסתיים בשורה קשה. שילוב הצבעים של י רוק ואדם גורם להסחת דעת ולבלבול רשויות. בעולם הצבעים ירוק ואדום נחשבים כצבעים קוטביים. וכאן מסתיים הבית בחזות קשה: הצבעים "מניחים לחזות הייאוש שמביא הלא נודע להסתלק".
קשה לדעת באיזו מציאות האנשים חיים. קשה למשוררת להבין מה עולם המושגים, מה משמעות הזמן, מה גורל הבחירה שלה כיצור אנושי, מה האפשרויות שיש לה בעולם שבו אין גבולות, אין הגדרות, הזהויות מיוסרות בחוסר אונים.
הנה לפניכם הנבואה שלה, תחזית קשה שנפרשת בשיר "המציאות שלה".
המציאות שלה מַבִּיט בָּהּ אֶל הַמְּצִיאוֹת שֶׁלָּהּ.
כְּשֶׁהִגִּיעָה חַלּוֹן נִפְתַּח וְהַזְּמַן קָרָא לִי לַעֲצֹר.
מְחַפֵּשׂ בָּהּ נִחוּמִים וּמוֹצֵא בָּהּ אֶת תְּחוּשַׁת הַחַיִּים.
מוּלָהּ אֲנִי בִּשְׁקִיפוּת פּוֹעֶמֶת מַחְלִיק עַל נַפְשִׁי
וּמְחַשֵּׁב אֶת כָּל הָאֶפְשָׁרֻיּוֹת שֶׁנִּפְתְּחוּ בְּחַיַּי
העולם של דנה אינו עולם של גן ורדים ורומנטיקה תמימה. זו שירה קיומית שנעה בדרך רבת היסוס, בתוך סבך. המושג השולט בעולם פוסט מודרני זה של אובדן ערים וזהויות, הוא המושג שראינו קודם - "הסחת דעת". המחשבה, השכל, הדעת - כל אלה אינם מאופסים בשביל שלהם, ומצב של ערבוב זמנים ומושגים זה אינו מאפשר חיים שגרתיים.
הדרך לחיות היא לחַשֵׁב אפשרויות, לחפש את תחושת החיים. החיים הם מה שרואים במסע התמוה בין מבוך למבוך. לעתים התחושה היא, שאין מה לשנות, והדרך לחיות כאן היא לטייל בתוך שקט מדומה כנגד כל הסיכויים.
בכל רגע נתון יש תחושה, שאין להיצמד להערכת מצב אחת, הסחת הדעת היא שם המשחק. הכול רוטט וזע כל הזמן. זו שירה בתוך רכבת שדים, שנעה בין דמויות מתחלפות. בעולם שלה יש דהירה לחיים אחרים, בתוך עולם מסויט שיש בו שָׁמים אפורים. קִראו את השורות הבאות.
הסחת דעת הִנֵּה הִיא הַסָּחַת הַדַעַת שֶׁעוֹמֶדֶת לִקְטֹעַ אֶת שִׁגְרַת הַמִּלְחָמוֹת שֶׁלָּנוּ
לִפְלֹשׁ לִתְמוּנוֹת אֲנָשִׁים מֵתִים. צוֹעֶדֶת בַּנּוֹפִים הַיְּרֻקִּים אֶל חַיִּים אֲחֵרִים.
בַּיּוֹם הַזֶּה הַשָּׁמַיִם הָאֲפֹרִים הֵם הַכֹּל.
חילופי צבעים הם אכן הדרך שלה לבטא אנדרלמוסיה ואובדן כיוון. מה פלא' שהיא כותבת על "חיים אחרים" ועל "אנשים מתים". בעולם כזה השמים אינם כחולים, השמים אפורים - והמסקנה הקשה היא שזה הכול, אין מעבר לזה, עלינו לקבל את הדין:
"בַּיּוֹם הַזֶּה הַשָּׁמַיִם הָאֲפֹרִים הֵם הַכֹּל".
בעולם כזה לא תמצאו כמיהה לאהבה או לאוטופיה. משלימים עם מה שאין לשנותו. יש תחושה, של חיים בתוך דרך רבת תהפוכות, בתוך שיגעון חסר גבולות. ימי השנה איבדו כיוון, חלוקת האור והחושך, היום והלילה אינם משמעותיים יותר. כפי שהאפור החליף את צבע השמים, כך מאבדת התכלת את מעמדה:
עננים שחורים עֲנָנִים שְׁחֹרִים הֶחֱלִיפוּ אֶת הַתְּכֵלֶת.
יוֹם הָיָה לְלַיְלָה וְלַיְלָה לְיוֹם שָׁם בְּיַעַר.
עַל אֲדָמָה נְקִיָּה וְלֹא רְצוּיָה.
אנו במסע אל עולם, שחי בפחד מן הלא ידוע, שבו גבולות הזמנים מיטשטשים, ואף האדמה שהיא העוגן לחיינו נתפסת כ'נקייה ולא רצויה". בעולם כזה של הסחת דעת, המצב שרודף אותנו הוא חוסר הנחת.
כך היא כותבת:
טיול קצר של החיים אִי הַנַּחַת מַפְרִיעַ לִי לַחֲלוֹם אוֹתָךְ כְּפִי שֶׁהָיִית.
עַכְשָׁו מָה הַחֲלוֹם וּמָה הַמְּצִיאוּת.
לְהִתְפַּלֵּל אֵלַיִךְ וּלְהִתְעוֹרֵר לַטִּיּוּל הַקָּצָר שֶׁל הַחַיִּים.
הטיול השקט לכאורה, נשקף בעינינו כמסע קפקאי. ואנו מיטלטלים בו כדי להבין אל מה היא משתוקקת. לפנינו חיפוש מתמיד אחר מהות החלום, מהות המציאות. האם אכן היא מאמינה שתוכל למצוא את המהות האמיתית.
כמו קפקא שכתב את המסע שקרא לו "לפני שער החוק", דנה מחפש את המפתח לשערי החושך, לארץ אובדן הדעת:
שערי החושך בּוֹאִי יַלְדָּה לְמָקוֹם וְלִזְמַן אַחֵר שָׁם עֲנָנִים מְכַסִּים אֶת הַחֹשֶׁךְ.
נְטַפֵּס אֶל שַׁעֲרֵי הַחֹשֶׁךְ שָׁם אֵפֶר וּדְמָעוֹת וּפָנַיִךְ הַזּוֹהֲרוֹת.
יש לרגע סיכוי לתקווה קטנה, יש לרגע תקווה שהמסע חייב להימשך, שחייבים עוד קצת נחישות כדי לטפס אל שערי החושך. המשוררת כמהה לאור, להבקיע את העניים המכסים את החושך.
יש שביב של אור:
שָׁם אֵפֶר וּדְמָעוֹת וּפָנַיִךְ הַזּוֹהֲרוֹת.
אסיים בשיר, שמתאר את הארספואטיקה של המסע הזה, שכל כולו סיוטים ואובדן דרך: המשוררת הולכת ללא הפסקה, ועצם הכתיבה על הערבוביה שיש מולה - היא סוג של דפדוף בחיים, ניסיון לתעד, וכל זאת בלי פחד, בלי למחוק את המצבים הקשים, את הפילוס ביער האָפֵל, בעולמות הפחד. כך היא כותבת:
לדפדף בחיים לְדַפְדַּף בַּחַיִּים בִּקְלִּילוּת בְּלִי לִמְחֹק מִלִּים מְיֻתָּרוֹת.
מִי אַתְּ הַסָּחַת הַנֶּפֶשׁ הַפּוֹתַחַת אֶת נוֹפֵי נַפְשִׁי בְּהוֹד וְהָדָר שֶׁל טְקָסִים וּמְסַלֶּקֶת אֶת שְׁאֵרִיּוֹת הַפְּחָדִים שֶׁל הָאֲחֵרִים הַהוֹלְכִים אִתָּנוּ בְּיַעַר.
נעצור כאן, כי המסע קדימה הוא המסע שלכם הקוראים. נסו לברר מה נופי הנפש של דנה, וכיצד מסלקים שאריות פחד אחרי הסחרחורת שתקפה אותנו בתחילת המסע. דנה בשירתה אינה מנסה להשליט סדר בכאוס, היא רק רוצה לנסות לפחות, ללמוד את הכללים. לדעת כיצד חיים מהסחת דעת להסחת נפש, כיצד חיים בין נופי הנפש לנופי הפחד שמתעתעים בחיינו כל הזמן. צאו למסע עם דנה, הדרך לא קלה!