עלה למרומים תלמיד חכם גדול וצנוע, הרב מרדכי פירון, שהיה הרב הראשי לצה"ל השני, אחרי הגאון הרב שלמה גורן. אדם חזק, אמיץ כוח ושקול, אבל צנוע ונחבא אל הכלים.
הוא נולד בווינה. אביו ראה שאיום הנאצי עולה ולכן שלח אותו לארץ בשנת תרצ"ח. הוא היה בן 16 כשעלה לבדו לארץ. הוא למד קצת במקווה ישראל, קצת בכפר הרא"ה וקצת בישיבת לומז'ה בפתח תקוה, אחר כך למד עשר שנים במרכז הרב. וכל ימיו החשיב את רבנו הרב צבי יהודה כרבו, ועל כל שלב מכריע בחייו בא לבקש ברכתו.
פעם הרב פירון ביקר בישיבתנו וסיפר שרבנו הרב צבי היה מזמין אותו לאכול. רבנו שאל אותו: יש לך בגדים לחג? אמר: לא. נתן לו כסף ושלח אותו לחנות הכי יפה לקנות. רבנו הרב צבי יהודה היה בשבילו אבא.
הרב פירון סיפר ששאל את רבנו הרב צבי יהודה, כדרכו של הצעירים: מה מיוחד בישיבה שלכם (מרכז הרב)? אמר: זו הישיבה של הכהן הגדול. ענה לו: זה ממש לא נראה ככה. אכן, אז היו 10 תלמידים, 10 אברכים, הכל במסכנות. השיב לו רבנו: הרוח של הכהן הגדול שוכנת כאן. ואכן אחר כך הישיבה גדלה והתעצמה, ונולדו ממנה הרבה ישיבות.
כאמור, למד 10 שנים בישיבת מרכז הרב. הוא הוסמך לרבנות על-ידי הגאון רבי יעקב משה חרל"פ והגאון רבי יצחק הלוי הרצוג, הרב הראשי לישראל. אחר כך התגייס להגנה, לחם במלחמת השחרור, נפצע קשה, לא יכול להמשיך ביחידה קרבית, עבר לרבנות הצבאית, עלה להיות סגן הרב הראשי לצה"ל ואחר כך הרב ראשי לצה"ל. ואחר כך הוא היה 13 שנה רב בציריך בשוויץ.
הוא לא היה מפורסם. הוא פעל בשקט, נחבא אל הכלים. הוא היה "תלמיד חכם אנושי". כל תלמיד חכם צריך להיות אנושי אבל זה לא תמיד ככה. בתוך מלחמת יום הכיפורים, הוא הביא לקבורה חיילים שנהרגו, בערך 2,600 חיילים נהרגו באותה מלחמה. הוא צריך להביא מהר לקבורה, ולפעמים קבורה זמנית, ואחר כך להביא לקבורה קבועה, והיו בעיות קשות בזיהוי החללים. הוא גם הצטרך להודיע למשפחות שנהרג הבן שלהם.
הוא סיפר: הייתי מגיע ושומע שמדברים וצוחקים מאחורי הדלת, ונכנס כמלאך המוות, ועוד אחד ועוד אחד ועוד אחד, לא הייתי אותו בן אדם מהטראומה להודיע למשפחות שנהרג בנם.
אחר כך אמרה ראש הממשלה
גולדה מאיר: יש בעיה קשה - העגונות. לא ידעו אם הבעל מת או שבוי, צריך הוכחות, והוא היה צריך לטפל בזה. הרב פירון הקים בית דין להתרת עגונות המלחמה, בראשות הגאון רבי
עובדיה יוסף, הרב הראשי לישראל. ישבו שניהם בבית דין עם סגן הרב הראשי לצה"ל, הרב גד נבון, על כל מקרה ומקרה חודשים על גבי חודשים. הכל עשו בשקט, איש לא ידע מכך. לו היה הדבר מתפרסם, התקשורת הייתה מרעישה כנהוג. חקרו עד תום כל מקרה. הרב פירון והרב נבון ישבו בקריה וראיינו חיילים, אספו מידע על הקרבות. אחר כך באו אל הרב עובדיה יוסף לדון בעניין לפתור כל בעיה ובעיה. חלק מהמקרים נמצאים בתשובות של הגר"ע יוסף (למשל, שו"ת יביע אומר ו אע"ה ג). אחר כך הוא היה מודיע לאלמנות, והיו שלא ידעו בכלל שהייתה בעיה של עגונות. גם לא ידעו שישבו שעות על גבי שעות ובדקו וחקרו.
צריך מסירות נפש עצומה להתיר עגונות. זו אחריות נוראה. אוי ואבוי אם הוא חי והם אומרים שהוא מת, ואוי ואבוי אם הוא מת והם אומרים שהוא חי והיא לא יכולה להתחתן. יש הרבה תלמידי חכמים גדולים שמפחדים להתיר עגונות, ולפעמים מתירים רק אם יש רבנים אחרים שיסכימו. הגאון רבי שלמה דוד כהנא, ששימש כרב בוורשא ואחר כך בירושלים והתיר 50,000 עגונות אחרי השואה. פעם אחד שאל אותו: 'הרי זה מספר עצום, ומה אם הבעל יגיע'? השיב: 'אשמח שיש עוד יהודי בחיים'. וכן הגאון רבי עובדיה יוסף, הרב פירון והרב נבון לא פחדו. מספר העגונות שהתירו הוא סודי, אבל ההשערה היא שמדובר בכמה מאות.
הוא גם היה אדם רחב דעת, למד כל דעת באוניברסיטה, כתב ספרים על הלכה, אמונה ומחשבה. אף פעם לא התראיין, לא אמר כלום, מלבד פעם אחת שכעס כאשר עשו מהומה בצבא ויצאו בגלל שירת נשים. הוא אמר שלא צריך להרעיש על דברים כאלה. הרי הוא תמיד עשה עבודתו בשקט.
עלה למרומים ביום ירושלים תלמיד חכם גדול וצנוע. תהא נשמתו צרורה בצרור החיים עם כל הצדיקים.