דני לא אהב את מה שהוא עושה, או עומד לעשות, אבל הוא הבין שבמצבו הנוכחי לא נשארו לו הרבה ברירות. אנשים כמוהו לא יכולים להרשות לעצמם לשחק על-פי קודים רגילים.
יש מצבים שבהם צריך להסיר את הכפפות ולהיכנס לזירה בנחישות וללא מורא; ללכת על כל הקופה. באגרופים גלויים - ובלי כיסויי-פנים.
מרציאנו, יליד בת-ים, גדל בשכונה שעל גבול יפו. הוא התגלגל בילדותו ברחובות שאליהם ניידות-משטרה פחדו להיכנס לאחר רדת החשיכה. כל מי שהכירו מקרוב ידע שהוא אינו מאלה שירימו ידיים. כבן לאב שמת בכלאו, לאחר שנשפט על לא עוול בכפו למאסר-עולם, הוא יפעיל את כל מנופי-הלחץ שיש בארסנל-המלחמה שלו כדי להיחלץ מן המצוקה שאליה הוא נקלע, כנראה, מבלי שדבק רבב במעשיו קודם למעצרו.
זאת הייתה הנחת-העבודה של דני - ולאורה הוא ביקש לפעול. מרציאנו יילחם על חייו. כל אמצעי יהיה כשר בעיניו. בלי רחמים, הוא יילחם בכל מי שינסה להביאו למצב שבו נמצא אבא שלו.
דני שב וגלגל, בינו לבין עצמו, אופציות שונות, עד שהוא גיבש לעצמו את דרך הפעולה שבה הוא בחר. הוא לחלוטין לא היה בטוח שדרך זאת תצלח - אב ל הוא ידע שרק אם הוא ילך בדרך הזאת הוא יצליח לשכנע את מרציאנו שהוא את חלקו במבצע לחילוצו ביצע, ולגרום לו, אולי, שלא יממש את איומיו.
מה שדני בן-אור, עורך-הדין הכי לוהט בשטח, לא הבין הוא, מדוע מרציאנו לא מבקש את עזרתו המשפטית. הרי זה תחום מומחיותו, ובו הוא עשה חיל במשך שנים, אז מדוע מרציאנו סבור שרק בדרך של ניסיון להשפעה פסולה על השופט הוא יכול להיחלץ ממצוקתו?
לשאלה זאת לא הייתה לדני תשובה. מתוך ידיעה חלקית של הפרטים, היה ברור לדני שזה הוא מקרה גבולי מאוד, לא-פשוט כלל ועיקר עבור הפרקליטות, שיכול להוביל לזיכוי מלא אם הסנגור יעבוד נכון.
היה כאן מקרה ברור של 'מודיע', בעל אינטרס ברור להפליל את מרציאנו, מסיבות כלשהן.
זה יכול גם להיות 'תרגיל' של המשטרה. במהלך המשפט ייחשף, אולי, שמו של המודיע, אם תוגש בקשה להסרת החיסיון על שמו, אבל זה לא בטוח. הפרקליטות תתנגד, קרוב לוודאי, בכל כוחה. ייתכן שהיא תטען שמדובר בכלל במודיע אנונימי - וזה בוודאי יגביר את החשד בלב בית המשפט. 'מודיע' כזה, ששמו לא ידוע, כך ייטען מנגד, יכול היה להניח, הוא-עצמו, את המזוודה בחדר-המלון - ולצלצל אחר כך למשטרה.
אם שמו לא ידוע - אז גם אין אפשרות לבדוק את מניעיו, או כיצד בכלל הוא ידע על קיומה של המזוודה מתחת למיטה במלון.
האפשרות האחרת היא, שהפרקליטות תטען שאין מקום לחשוף את שם המודיע מטעמים של הגנה על חייו - ועל חיי משפחתו. כלומר, שיש מודיע, אולם אין כל דרך להגן עליו אם שמו ייחשף.
גם טיעון זה ייתקל בהרבה ביקורת והרמת גבות מצידו של בית המשפט, מכיוון שראיות של ממש הקושרות את מרציאנו למה שנתפס בחדר-המלון, ככל שדני הבין, לא היו.
לא נמצאו טביעות-אצבע של מרציאנו על המזוודה; גם על שקיות הניילון שעטפו את חבילות הכסף לא נמצאו טביעות-אצבע שלו או שרידים אחרים של נוזלי גוף שיכולים לקשור אותו למזוודה.. אף לא הייתה כל הוכחה שמרציאנו היה מודע למה שנמצא בחדר-המלון, שאליו הוא נכנס, כמה זמן קודם לפריצת-השוטרים פנימה, ללא המזוודה.
בנסיבות כאלה, אי-אפשר יהיה לשלול את הספק הסביר העומד לזכותו של כל נאשם; האפשרות שמי ששלח את השוטרים לחדר-המלון הוא אף זה שטמן שם את המזוודה כמה דקות קודם לכן, איננה לגמרי בלתי-סבירה.
כל שופט מנוסה יהיה בהחלט נוטה לשקול טענה כזאת בכובד ראש. במיוחד, כאשר זוכרים שלא היה זה חדר קבוע שאליו מרציאנו היה מגיע בכל פרק זמן מסוים.
לכן, דני לא הבין מה גרם למרציאנו להיות לחוץ כל-כך. הוא ניסה לברר את זה עם תנחום - אבל ללא הועיל.
תנחום אפילו לא הציע ללכת בכיוון הזה. הוא פעל על-פי הנחיות. יעלה הייתה מאוד ברורה. היא לא ביקשה טיפול משפטי. היא רצתה משהו אחר. לא היה לה כל רצון להמתין חודשים עד שמערכת-המשפט תעשה את מלאכתה. היא ידעה שבעלה נלכד על לא-עוול בכפו.
עורכת-הדין מזל לוגסי, המדהימה, סיפרה לה את זה. בעלה שיווע לעזרה - והיא עמדה לעשות את כל מה שצריך ללא הרבה התחכמויות.
דני לא הכיר אותה - ולכן הוא לא יכול היה לנסות ולבחון עם תנחום דרכים אלטרנטיביות. פחות בוטות - ויותר ברות-הצלחה.
תנחום היה רק השליח.