מזה שנים ארוכות מיוצגת הקולינריה האיטלקית בישראל, בעיקר על-ידי רשת "ג'ויה", המונה כיום ארבע מסעדות. הדומיננטית שבהן היא, עדיין, זו הממוקמת בהרצליה פיתוח (רחוב שנקר 9), ששמורה לה גם זכות-ראשונים כמסעדה הוותיקה שביניהן.
כמו מסעדות רבות אחרות עברה גם "נובה ג'ויה" במרוצת השנים גלגולים למכביר. ניכר בהחלט שהחלפת בעלותה נתנה בה היטב את אותותיה. בתחילת דרכה היא הייתה מסעדה לדוגמה, עם שף איטלקי מדופלם ואנין-טעם, שהורה לה את דרך המלך. בחלוף השנים, משנטש אותה, יחד עם בעליה הקודמים, היא הספיקה לרדת מגדולתה, ואף שהתפריט המוגש בה ממשיך להבטיח הרים וגבעות - הוא בכל זאת הפך לדי-מאכזב.
כמי שמכיר את "ג'ויה" לפני ולפנים, עוד מימי גלגולה הראשון, אני יכול בהחלט להעיד על השוני הרב שחל בה. הגם שהתפריט של ימים שחלפו הוא, פחות או יותר, התפריט של היום - "ג'ויה" אומנם היא אותה הגברת, אבל, אללי, בשינוי האדרת.
אכזבה מרה
הגענו ל"ג'ויה" עמוסי ציפיות והחלטנו לחזור לתפריט שאהבנו בימים- עברו, כשהיא כיכבה עדיין כמוסד קולינרי רב-תהילה. לפתיח עטנו על נזיד הריווליטה - מרק-איכרים, שנחשב בזמנו לגולת הכותרת של "ג'ויה". במקור.אמורים הדברים במרק בעל מרקם סמיך, שעשוי ממרכיבים פשוטים וזמינים, וכולל לחם יבש, בן ימים אחדים; שעועית לבנה, פטרוזיליה קצוצה, שיני-שום, בצלים בגולים, עגבניות קלופות, כרוב סיני פרוס, מלח, פלפל ושמן-זית.
אלא שמכל הבלילה המעורבת הזאת הורגש רק טעמה של השעועית. אפילו הפרמזן, שקישט את הנזיד, לא הזכיר במאומה את גבינת האיכות האיטלקית המקורית. מלבד הסמטוכה שנחתה בצלחת, היה המרק משביע מאוד, אלא שבסופו של דבר, זוהי בעצם, גם תכליתו.
למנות העיקריות הזמנו רביולי-בטטה במרקם של שמנת, ולינגוויני של שרימפס. שתי המנות היו עייפות, וממנת הלינגוויני נעדרו הקישואים שהיו אמורים להיכלל בה. התלווה אליהן בקבוק של סודה מרווה וצוננת.
גם הקינוח, של דולצ'ה-בננה, היה רחוק מלהתעלות על עצמו. הבננה המטוגנת הייתה שרופה והותירה טעם חמצמץ בפי שנינו. את המצב הציל רק אספרסו כפול, שהיה במיטבו, וששטף באחת את האכזבה המרה.
על כל הכבודה שילמנו 280 שקל לשניים והוספנו תשר של 12% לשרות די תמים, אבל מעצבן. את "נובה ג'ויה" זיכינו ב-6 מתוך 10 הנקודות של הסולם הקולינרי, ולא נותר לנו אלא להתרפק על ימי-בראשיתה, שהיו תפארתה.