הסכם הפיוס בין הרשות הפלשתינית לבין ארגון החמאס שנחתם ב-22.4.2014 הפתיע ישראלים רבים ואולי גם את האמריקנים העמלים על פתרון לסכסוך הפלשתיני-ישראלי. הסכם הפיוס הביא כמצופה להשעיית המשא-ומתן עם יו"ר הרשות הפלשתינית מחמוד עבאס. הפתעת הסכם-הפיוס הייתה גדולה במיוחד, משום שיום לפני החתימה עליו, נפגש מחמוד עבאס עם עיתונאים ישראלים ומנה בפניהם את תנאיו להמשך המו"מ עם ישראל, וגם הבטיח כי פניו לשלום עמה. הוא לא חשף בפניהם את כוונתו כלפי חמאס.
כיצד התרחשה ההפתעה מבלי שחשנו בה?
הסיבה לכך נעוצה באי-הבנתנו את המנטליות הערבית, כולל הפלשתינית, באי-התמצאותנו בהיסטוריה של הערבים ובכלל זה של הפלשתינים, ובעיקר באי-ידיעתנו את שפתם הערבית, שהיא הגורם המרכזי המלכד אותם. הפלשתינים מנהלים בשפה זו מדיניות של דיפלומטיה רבגונית ומלאת סתירות שזר שאינו מבין ערבית לא יבין אותה לעומקה. אנו מחלנו על כבודנו, כשבמהלך המו"מ הם המשיכו לנהל הסתה בערבית נגד ישראל בבתי ספר ולהלל בפורומים פנימיים את מעשיהם של השהידים. סופריהם ומשורריהם המשיכו לכתוב ולדקלם דברי שנאה כלפי ישראל. הם התעלמו מהחובה לחנך את בני עמם לדו-קיום עם שכניהם, ואילו אנו התעלמנו מכך והמשכנו לנהל מו"מ לשלום עמם. לכן הופתענו מהסכם הפיוס.
כאשר תשעת החודשים שהקציבו האמריקנים למו"מ בין הרשות הפלשתינית לישראל עמדו להסתיים (ב-29 באפריל), חש עבאס ששעת הכרעה קרבה והחליט, כדרכו, להימלט מהכרעה. בתיווך קטר הוא העדיף לפנות ליריבו ראש ממשלת חמאס, איסמאעיל הנייה, ולחתום עמו על הסכם פיוס, כדי להינצל מהסכמה על פתרון הסכסוך עם ישראל. מנגד איסמאעיל הנייה, הנמצא בבידוד מוחלט בעולם וגם אצל מדינות ערב, במיוחד במצרים שכנתו, מצא בהסכם הפיוס כר נוח לנסות להשיג תעודת הכשר לקבלת הכרה בינלאומית לחמאס כארגון לגיטימי ולא כארגון טרור רצחני וגם לזכות בתמיכה כספית ניכרת מקטר.
התחמקותו הנוכחית של עבאס מהמשך מו"מ עם ישראל אינה ראשונה. זכורים ניסיונותיו של ראש הממשלה לשעבר
אהוד ברק בשנת 2000 להביא את ראש הרשות דאז
יאסר ערפאת ואת סגנו מחמוד עבאס לחתום על הסכם, את מאמציו של ראש הממשלה לשעבר
אהוד אולמרט בשנת 2009 לחתום עם עבאס על הסכם, את ניסיונותיו של ראש הממשלה
בנימין נתניהו ב-2011 לחתום עמו על הסכם, וכך גם פעילותה הבלתי נלאית של שרת המשפטים
ציפי לבני בשנים 2013 - 2014 לנהל ב"חדר סגור" את המו"מ כדי להגיע להסכם עמו על פתרון הסכסוך - לא הניבה דבר.
התרנגולת שמטילה ביצי זהב
נשאלת השאלה מהי אפוא הסיבה לנסיונות הכושלים, והתשובה היא קריאה לא נכונה של המנטליות של המנהיגים הפלשתינים, שאינם מעוניינים בקבלת אחריות של מדינה שאינה כוללת את כל ארץ ישראל (פלשתין בלשונם). הם מבינים שסיכוייהם להשתלט צבאית על ישראל הם קלושים, לכן הם פנו לדרך הדיפלומטיה. באמצעותה הם נוחלים הישגים, פוגעים בישראל ובתדמיתה הבינלאומית, מקדמים את מטרתם המדינית בעולם וגם בישראל ובנוסף לכך מקבלים סיוע כלכלי בינלאומי רב.
למה להם אם כן להיות אחראים על ניהול יומיומי של בני עמם? עדיף מבחינתם להמשיך ולהישען על תרומות וסיוע בינלאומי נדיב, כולל עבור הפליטים הפלשתינים החיים עדיין במחנות פליטים - במיוחד כשההכרה הבינלאומית בהם הולכת וגדלה, בעוד שישראל, אויבתם, נאלצת להיאבק על מעמדה הבינלאומי. קבלת אחריות על ניהול מדינה תחייב את המנהיגים הפלשתיניים להפסיק את מעשי השחיתות ולהיות אחראים לאזרחיהם, מבלי להאשים את "הכיבוש הישראלי" במחדליהם. עבאס אינו רוצה מדינה פלשתינית לצד ישראל, אלא במקומה, ולכן הוא פנה לחמאס שמטרתו המוצהרת וגם המעשית היא חיסול ישראל.
חמאס, השולט ברצועת עזה, הביע התנגדות לכל הסכם עם ישראל. יש להניח שהוא ו/או הג'יהאד האיסלאמי (שבסיסו בעזה), הנתמכים על-ידי אירן - שאף היא מתנגדת להסכם עם ישראל - ישובו ויתקפו ביום מן הימים את ישראל בטילים ובקסאמים, תוקפנות שתחייב תגובה ישראלית הולמת. מה יעשה אז עבאס, יו"ר הרשות הפלשתינית המוגדר מנהיג מתון? הוא ודאי יתמוך בבן בריתו בעזה. האם לשם כך עמלו האמריקנים להשגת הסכם בין ישראל לבין הרשות הפלשתינית?
ואילו אצלנו - מעבר להתבטאויות כלליות שדחקו בממשלה להגיע להסכם עם עבאס, לא נשמעה התייחסות רצינית לסוגיית רצועת עזה, על מרכיביה השלטוניים. המו"מ עם הרשות הפלשתינית התנהל במנותק מן המציאות המזרח תיכונית האכזרית ומן המציאות הפלשתינית המתנהלת, גם לאחר הסכם הפיוס, על-ידי שתי רשויות - ברמאללה ובעזה - המתחרות זו בזו על הבכורה ברחוב הפלשתיני. לכן, מזכיר המדינה האמריקני
ג'ון קרי, עם כל ההערכה למאמציו הכנים, עומד להצטרף למזכירי המדינה לפניו, מאז הנרי קיסינג'ר, שנחלו כישלון בנסיונם לפתור את הסכסוך הפלשתיני-ישראלי. למרות הוויתורים הישראלים שנעשו מאז שחתם ראש ממשלת ישראל
יצחק רבין ז"ל על
הסכם אוסלו ב-1993, לא הראו הפלשתינים נכונות לבוא לקראת ישראל, זאת למרות היותם הצד התוקפן וגם המנוצח.
אומנם כל הערבים שחיו בטריטוריה שנקראה פלשתין נקראים פלשתינים, אך הם אינם בני אותו עם. הם התלכדו סביב מטרה אחת: מלחמה בישוב היהודי ובישראל. הם פעלו ביחד עם מדינות ערב בהתנגדותם לתוכנית החלוקה של האו"ם מ-1947 להקמת שתי מדינות - יהודית וערבית. מאז הסכמי אוסלו ב-1993 הם לא גיבשו ישות מדינית אחת. על-פי המכון למחקרי ביטחון ליד אוניברסיטת תל אביב, הם מפוצלים לשלוש קבוצות: תושבי יהודה ושומרון, תושבי עזה ותושבי מזרח ירושלים. הם לא בנו את כלכלתם למרות הסיוע המערבי והערבי הנדיב המוענק להם. האיחוד האירופי מעניק להם מדי שנה כמיליארד אירו וארה"ב מעניקה 400 מיליון דולר, האמורים לסייע למערכת החינוך שלהם.
הפלשתינים מתרצים את כשלונם הכלכלי והחברתי בכיבוש הישראלי, שמנהיגיהם הביאו על עצמם. הם הקימו ארגוני טרור שפעלו נגד ישראל וסייעו במאבקים הבין ערביים. הדיקטטורים הערביים ניצלו את הסכסוך הפלשתיני ישראלי כדי לדכא את עמיהם. המשורר הסורי ניזאר קבאני האשים אותם בהפיכת פלשתין ל"תרנגולת שמטילה ביצי זהב", והפרשן הסעודי עבד אלסלאם אלוואיל טען כי המאבק בישראל היה "לנכס בלתי נדלה" שבזכותו התעשרו השליטים הערביים ושאִפשר להם להמשיך לשלוט בעמיהם. הבעיה הפלשתינית הייתה לגורם היחיד המלכד את העולם הערבי השסוע והמפוצל.
מטרת המנהיגים הפלשתינים היא עקירת המדינה היהודית מהאזור. הם נתמכים על-ידי מנהיגים ערביים חסרי אחריות לעמם. מחמוד עבאס הוכיח את עוינותו ליהודים כאשר עד לאחרונה הכחיש את השואה באירופה ועדיין מפיץ שקרים על נסיבות בואם של יהודי ערב לישראל. שאיפתו ליישם את "זכות השיבה" היא הגורם להתנגדותו העיקשת להכיר בישראל כמדינה יהודית.
נוכח מציאות זו, יש להיזהר בהעלאת רעיונות מדיניים לפתרון הסכסוך בין ישראל לפלשתינים, המעוררים ציפיות וגורמים לנזקים חמורים - בעיקר לישראלים. יש להמתין לעלייתו של מנהיג פלשתיני, שיהיה מקבילה לנשיא מצרים המנוח אנואר סאדאת, ושילכד סביבו את כל הפלשתינים וישאף באמת ובתמים לדו-קיום עם הישות היהודית - מדינת ישראל. בינתיים יש לקדם את השלטון העצמי של הפלשתינים, להעלות את רמת חייהם ולהגביר את שיתוף הפעולה הכלכלי בין שני העמים - הפלשתיני והישראלי.
