כשהתגרשתי, לפני כ-10 שנים, למדתי על בשרי את משמעותם של החוקים המיושנים בעולם הגרושים. באופן אישי הלם אמתי. עולם חדש ומאוד מוזר
. איך זה יכול להיות שבמדינה שלי עדיין יש חוקים כה מיושנים?
להגדיר הורה אחד, תמיד האימא, כהורה מיטיב לכל דבר ועניין ואת ההורה האחר, תמיד האבא, כהורה משני, פחות משמעותי, יוצר מצב חברתי פגום ועגום. זאת, במילים פשוטות, משמעותו ותוצאתו של חוק חזקת הגיל הרך שחוקק עוד בשנת 1962, האומר שעד גיל 6 טובת הילד לא נבחנת, והחזקה, השליטה, ניתנת לאימא על-רקע מגדרי בלבד.
אין ספק שרוב האימהות טובות ומיטיבות. אולם חלק מהאימהות, אשר כאמור שולטות ומחזיקות בילד, לא מאפשרות לאב לראות את ילדיו. אין ספק שרוב האבות טובים ומיטיבים. אולם חלק מהאבות, עליהם לא מוטלת על-פי החוק כל אחריות הורית (מלבד הנושא הכספי), הופכים לציפורי דרור – פורסים כנפיים, נעלמים ומנתקים קשר עם הילד בצורה כזו או אחרת. אם נעזוב לרגע את מלחמות המגדר המיותרות נראה שמעמדות הוריים מפלים, כמתואר לעיל, רק מעצימים ומסלימים את ויכוחי ההורים. את המחיר, כמו תמיד, ישלם בעיקר הילד.
ילדים, לרוב, מסתגלים לכל. לשני בתים, למשפחה חדשה, להחלפת ימים וכו'. למריבות בין ההורים הם לא מסתגלים לעולם.
מבחינת הילדים, קשר עם שני הוריהם חשוב מבחינת התפתחותם האישית, אינטלקטואלית, רגשית וחברתית. פרופ' שגיא וד"ר יואלס חברי ועדת שניט לשעבר כותבים בדוח הוועדה: "כיום ברור לנו שהילד יוצר התקשרות גם לאב וגם לאם באופן בלתי תלוי זה בזה. אם שניהם נוכחים בחייו, הוא מקיים שתי התקשרויות במקביל, ושתיהן חשובות להתפתחותו. במילים פשוטות, הילד זקוק לקשר מתמיד עם שני הוריו, ופגיעה בקשר זה עשויה להפכו לילד בסיכון. ככל שהקשר עם אחד מן ההורים משתבש מוקדם יותר בחייו של הילד, כך דרגת הסיכון גבוהה יותר".
יש שיטענו שהחוק הוא רק עד גיל 6, אך חשוב לדעת שבפועל ילד אשר נמצא בחזקת אמו יישאר בחזקתה ושליטתה עד גיל 18. חשוב להבין שחוק חזקת הגיל הרך פוגע באימהות כנשים מעצם כך שהוא מקבע את תפקיד האם כמטפלת העיקרית בילד, ולמעשה מהווה חסם לשינוי חברתי גם מבחינת הנשים. אישה היא גם אימא, אך לא רק. ביטול חוק חזקת הגיל הרך יאפשר ויזרז תהליך חברתי שבעיקרו ירחיב את הגדרת תפקידם של הגבר והאישה בחברה וכהורים.
אז מה הפתרון הנכון? לאמץ את המלצות ועדת שניט, ועדה ממשלתית מטעם משרד המשפטים, אשר ישבה ודנה בנושא 7 שנים ארוכות וממליצה על ביטול כל הגדרה הורית מפלה והצבת שני ההורים במעמד הורי שווה (בלי קשר לחלוקת זמני השהות שלא בהכרח תהיה שווה אלא תיקבע בהתאם לצרכים והמאפיינים של כל תא משפחתי) שכן ברגע שהגדרות ההורים הן שוות, ייתרנו את אחד המאבקים היותר כואבים, המאבק על המשמורת והשליטה, וכאשר אין על מה להילחם, פשוט מפסיקים לעשות זאת ומתחילים לשתף פעולה.
אז אם החוק כה גרוע, כה מזיק לילדינו, אם חזקות כמו חזקת גיל הרך בוטלו מזה זמן בכל מדינות המערב, מדוע לא מבטלים אותו? כי טובת הילד היא רק כלי משחק במגרש הפוליטי האכזרי.
מספר ארגוני נשים חזקים, כמו "ויצו", "נעמת" ו"איתך" מפעילים לחץ מסיבי על חברי הכנסת.
אך האם לאימהות, או לארגוני הנשים אשר לכאורה מייצגים את האימהות, יש באמת ממה לחשוש?
האם משמעות ההמלצה לחלוקת האחריות ההורית היא "לקחת לאימא את הילד"?
העובדה שלילד יש אב, והכרה במעמדו ככזה, לא מייתרת ואף לא ממזערת את האם, את תפקידה ואת משמעותה בחיי הילד. מעבר לכך, הטלת אחריות הורית גם על האב, לצד האם, תמגר את המצב הקיים, האבסורדי והפסול, לפיו במרבית ההסכמים נכתב כי האב "רשאי" או "זכאי" לראות את ילדיו והמציאות של אבות "נעלמים" בהתאם.
אמנם חלק מארגונים אלו כבר הצהיר שחוק חזקת הגיל הרך אכן מיותר, אינו מיטיב עם נשים וילדים ואינו מתאים יותר לתקופתנו, אך הן מוכנות להסכים לבטלו רק תמורת הישגים אחרים כגון שוויון בשכר ונושא הגט. במילים הכי עדינות, הן למעשה משתמשות בילדינו כבני ערובה.
חבר כנסת בכיר מהליכוד כתב לי לפני הפריימריז שהוא מסכים שיש לבטל את החוק, אך אין סיכוי שהוא ידבר על הנושא.
חבר כנסת ממפלגת קדימה כתב לנו בזמנו שהוא מסכים שהחוק מיושן, הסכים להגיש הצעת חוק פרטית בנושא, אך לאחר שהדבר פורסם כתב לנו שפנו אליו מספר ארגוני נשים וביקשו ממנו לבטל את הצעתו, וכך היה.
בימים אלה הכדור אצל שרת המשפטים
ציפי לבני ולצערי גם כאן המגרש הפוליטי הוא שקובע. הפחד, החשש, האיומים ממפלגות אחרות אשר יש בהן ח"כיות המייצגות את אותם ארגוני נשים מביאים לכך שאת החוק אולי יקדמו, אך בפשרה כאובה ולא מקצועית שלא מתחשבת ולא ממש מקדמת את טובת הילד.