לפניכם עמדה המבקשת לתת פרשנות אחרת למושג ארץ ישראל השלמה.
פרשנות הגואלת אותה ממשמעות פוליטית מצומצמת ומעניקה לה הרחבה ראויה.
בליל יום העצמאות תשכ"ח, כשלושה שבועות לפני פרוץ מלחמת ששת הימים, בסמוך לחצות הלילה, נשא הרב צבי יהודה הכהן קוק, ראש ישיבת 'מרכז הרב' בירושלים את נאומו המרכזי לכבוד יום העצמאות הי"ט של מדינת ישראל.
במהלך הנאום תאר הרב בפני תלמידיו את הרגשותיו המעורבות לאחר ההצבעה בכ"ט בנובמבר 1947, כשהחליטו שני שלישים מנציגי האומות בלייק-סקסס על חלוקת ארץ ישראל. בשעה שההמונים פקדו את הרחובות ישב הרב בחדרו תוך שהוא מתאר לנו את הרגשתו המורכבת:
"עד כמה שהייתי, והנני, קשור ברוחי ונפשי ונשמתי לא יכולתי לשמוח... לא יכולתי להשלים עם אותה בשורה נוראה כי 'את ארצי חילקו'". ..לבסוף התאוששנו ואמרנו: "מאת ה' הייתה זאת היא נפלאת בעינינו". ההשלמה החלקית עם המדינה שקמה נבעה מאמונה שהמסגרת הלאומית היא רק ראשית צמיחת גאולתנו". אולם כאן זעק הרב צבי יהודה והרעים בקולו:
"איפה חברון שלנו, האנחנו שוכחים את זה?! והיכן שכם שלנו?! ויריחו שלנו האם נשכחן?! וכל עבר הירדן שלנו הוא. כל רגב ורגב, וכל ד' אמות של ארץ ה', הבידנו לוותר איפה על מילימטר כאן?" גילי הצעיר לא אפשר לי להיות נוכח באותו נאום שחולל מהפכה גדולה. אולם, בני דורי שמעו קלטת של השיחה המפורסמת עשרות פעמים. היא הביאה אל תוכנו את הבשורה הגדולה של הרצי"ה. אי-אפשר היה שלא להוסיף לה נופך של נבואה וקסם מיסטי שהרי הדרשה נאמרה ימים ספורים לפני מלחמת ששת הימים.
במידה רבה, יש לומר שלתלמידי הרב קוק ובעקבותיו רוב בני הציונות הדתית מתוח קו אחד מהכרזת המדינה בתש"ח ועד כ"ח באייר תשכ"ז עת אוחדה ירושלים והגענו אל שריד בית המקדש ואל המחוזות ההיסטוריים של העם היהודי. אישיותו של הרב והשפעתו על תלמידיו הובילה ליצירתה של חברה שלמה שחלקים ממנה מבקשים עד היום להחיל ריבונות ולספח חלקי מולדת; להקים יישובים, מאחזים, בכל מקום, בכל פינה, בכל שעה ובכל זמן.
שנים גדלתי על תורתו של הרב, אף שכאמור כמעט ולא זכיתי להכירו. היא הייתה חלק מהחומרים שעצבו את רוחי ונפשי. כל ימי כמהתי לארץ. כנער נלחמתי על להותיר את חבל ימית על מקומו, ודילגתי פעם אחר פעם בין גבעות השומרון, הרי חברון, ובקעת הירדן. כדרכם של מאמינים, לא תמיד היה בי הכוח לעצור ולשאול. לתהות, לעורר, להרהר ולערער. כדרכה של וודאות אמונית טהורה, הצטרפתי לתנועה שיש בה רק כיוון אחד. שיש בה אמת אחת, תנועה של עם, תנועה גאולית בהירה שאני אחד מחייליה. אין בה אלא חלוקה בין "טובים" ל"רעים". על-אף שלמדתי בישיבת "מרכז" למדתי להבחין בעיקר בין "שמאל" ל"ימין" ועוד.
אבל עתה, דומני שאין מקום מתאים מהכנס הזה, מהאוניברסיטה הזו, מהמקום הזה, אריאל, בירת השומרון, כדי לעורר שאלות גדולות:
כיצד נעמיק את הקשר שבין העם לארץ? מה יהיו משמעויותיו בימים של מחלוקת מוסרית, תרבותית ופוליטית, בימים בהם יש סכנה למעמדה של ישראל בעולם?
ובעיקר - האם המילה "שלום" אינה אלא רק חלק מתפילות המציירות עולם עתידי ואוטופי? האין מוטלת עלי החובה להיות מתלמידיו של אהרון, להיות "רודפי שלום"?
כדי להציג את עמדתי אני מבקש להגדיר, בקצרה, כמה ממושגי היסוד המרכיבים את הוויכוח:
א. ארץ ישראל. מהי ארץ ישראל בשבילנו? ההתאמה בין העם לארץ איננה התאמה אקראית. האמונה היהודית לדורותיה מצביעה על כך שהתפתחותו התרבותית והרוחנית של עם ישראל יבואו לידי ביטוי רק כשעם ישראל יחיה בארץ ישראל. אכן, ניתן לגדל שתילים במשתלה, ניתן לזייף אקלים, ולפזר אדמה מתאימה בעציץ או בחממה. אך זהו זיוף, עמוק. זוהי מניפולציה בוטאנית שמדמה חיים. הנבואה תוארה ככישרון ייחודי שלא מצוי בגלות ובלשונו של ריה"ל: "כל מי שנתנבא לא נתנבא כי אם בארץ הזאת או בעבורה. " ארץ ישראל ללא חברון ושכם, ללא תל אביב ודגניה, ללא אופקים וקרית שמונה אינה שלמה. חלקים אלה, מעבר למטען היחודי שלהם, מהווים חלק מרכזי מהסיכוי לבניינו התרבותי והרוחני של העם. על ערכים אלה עלינו לחנך את כל צעירי ישראל . לא רק מולדת שברית הדמים נכרתה בינה לבין תושביה עקב לידה אקראית בתחומה כי אם ארץ מולדת וייעוד. ארץ עם נשמה, חזון ומטען היסטורי שהוביל את הסבים והסבתות שלנו לחשוק בה, להתפלל אליה ורק אליה. זה מחייב אותנו לחנך, לטייל, לכבוש ולחקור את הארץ לאורכה ולרוחבה.
ב. מהי מדינת ישראל? ישוב ארץ ישראל אינה רק חובה פרטית של כל אחד אלא היא חובה לאומית. הרעיון העומד בבסיסה של ההנחה הוא הרצון להקים חברת מופת מוסרית, חברתית ורוחנית. מדינה לדוגמא. עד לה' באייר, מימות תלמידי הגר"א והבעל שם טוב היו שזכו לקיים את ההיבטים הפרטיים השייכים למצוות ישוב ארץ ישראל. החל מה' באייר החל להתממש הרעיון הציבורי שבחזון המדינה היהודית.
כיצד נחבר בין רעיון הארץ והמדינה?
מלחמת ששת הימים, העניקה לחברי את תחושה שאנו "על הסוס". בני הציונות הדתית, חשו שהם ממשיכי דרכם של החלוצים הראשונים. קו רציף נמשך מסג'רה וראש פינה עד קדומים ואלון מורה. תוצאות מלחמת ששת הימים, והמפעל ההתיישבותי שבאו אחריהם, לא הותירו מקום לספק: העם בדרך הנכונה.
הייתה לנו הזדמנות לשוחח על ארץ ישראל השלמה, באמת, והחמצנו אותה. שהרי לא מדובר על המשמעות המצומצמת של חזון ארץ ישראל השלמה. מבחינתנו, לא מדובר רק במסגרת של גבולות אלא מדינה המביאה לידי ביטוי חיים שלמים: שיש בהם ביטויים חברתיים, מוסריים, תרבותיים ורעיוניים.
ארץ ישראל השלמה דורשת משנה חברתית סדורה, דאגה לחלש, צמצום פערים ואהבה לכל.
ארץ ישראל השלמה קוראת להתחדשותם של חיים יהודיים עשירים, המקבצים קולות מגוונים. המסרבת לחלק בין "נכון" ל"לא נכון" ורואה גוונים רבים לא רק בהמשגה של אמת ושקר.
ארץ ישראל השלמה לא רואה, חלילה, בזכויות אדם איום על יהדותה של המדינה כי אם כלי המפריח חברה צודקת ובריאה.
ארץ ישראל השלמה יודעת לצרף אליה את הכול, ברית של שונים היוצרים יחד.
ארץ ישראל השלמה מבערת מתוכה שנאה. ליהודי, לערבי, לזר. היא דורשת להכיר בחביבותו של אדם שנברא בצלם ומאמינה בשליחותו של כל נברא.
האם דחיקתו, צמצומו של החלום והתמקדות בשאלת הגבולות לא פגעה בתודעה הלאומית שלנו? האם לא הרחיקה דורות של ישראלים?
לצעירים רבים בארץ אין קשר רגשי או תודעתי לא רק לחברון, לשכם ולבית לחם אלא אפילו לירושלים? אל תטעו: לא מדובר במחלוקת פוליטית הנוגעת לעתיד המקומות הללו. לחלק מחברי הייתה תחושה שמלחמת ששת הימים והחזרה אל הנופים המקראיים של הארץ יובילו לחיבור עמוק יותר אל התכנים היהודיים וההיסטוריים של עמנו. זה לא קרה. הניכור שבין חלקים נרחבים בציבוריות הישראלית לערכים היהודיים מדאיגה. אבל זה קרה גם מפני שלחלק מהם ארץ ישראל השלמה, זו הגאוגרפית, עומדת אל מול ארץ ישראל השלמה, זו התרבותית, המוסרית המקיפה.
אם לא נפעל לשינוי חברתי ותרבותי עמוק, הטענה הזו לא תהיה משוללת יסוד.
את המשא-ומתן המדיני ננהל בשולחן המשא-ומתן, לא באריאל ולא בהרצליה. ברור לכולם שמי שמבקש להוביל לשלום, כזה שאני מאמין שיש להאמין בו, לעשות הכול למימושו והגשמתו גם אם הוא רחוק וכרגע בלתי נראה, יצטרך לחזק את גושי ההתיישבות, ולראות בהם מקור של עוצמה, פיתוח ושגשוג. אינני מכיר שלום שאין בו וויתורים הדדיים. זהו אינטרס יהודי. לא רק תוצאה של לחץ בינלאומי ולא רק אילוץ כלכלי או אחר. שלום הוא חלום וחזון ויעוד. לכשיבוא, לכשיבשילו התנאים, נצטרך לדון וללבן את הסוגיה והשלכותיה עד תום.
אבל עד אז, אסור לנו לצמצמם את ארץ ישראל השלמה, אי-אפשר להמשיך ולהסכים עם צימוקו וצמצומו של חזון גדול.
כל זה מכריח חזרה לשיח אחר. כזה המבקש לחבר בין חלקים שונים, המחבר מרכז לפריפריה.
כזה שיש בו מפגש תרבויות של יהודים ממזרח וממערב. כזה שמבקש להתמודד עם התבהמות חברתית, תרבות שטוחה ורדודה, כזה הרואה בסולידריות חברתית ואהבת הרע בסיס, כזה שיש בו מידות טובות ומתוקנות, כזה שיש בו מערכת חינוך ציבורית, הכולל את כולם, כ-ו-ל-ם.
ארץ ישראל השלמה צריכה להביא את כל אלה לידי ביטוי.
באופן פרדוקסלי ארץ ישראל השלמה שלי, תחזק את הקשר שבין צעיריה לגבולותיה.
לא עוד תרבות של 'או' 'או'. יש מי שמבקש להדגיש את הסתירות: או יהודית או ליברלית, או גבולות או דאגה לחברה. רק תרבות שלמה, זו שיש בה "גם וגם", תוביל לגיבוש עולם יהודי שורשי, תפיסה דמוקרטית המחויבות לערכים של מודרנה והתחדשות.
ארץ ישראל אינה רעיון המצומצם. היא חזון גדול, חי ונושם. בידינו להרחיבו.