קרסה האסטרטגיה האמריקנית לגבי עירק "דמוקרטית", חזקה, משגשגת ונקיה מטרור. קמה לה מעין אמירות איסלאמית אולטרה קיצונית בצפון הסהר הפורה, בעירק ובסוריה. זה יוצר בעיות למרבית המדינות באזור, בכללן אירן. וכמובן לארה"ב. גם למדינת ישראל הרחוקה זה רע, כי הקיצוניות האיסלאמית מקבלת רוח גבית, והמשטר הירדני עלול בעתיד לעמוד בפני סכנות גוברות.
"אנחנו נמשיך לסייע לצבא העירקי שכבר אחראי לביטחון ברוב חלקי עירק. נוכחות אזרחית אמריקנית רבת היקף תעזור לעירק להתקדם במישור הפוליטי והכלכלי. זאת לא תהיה משימה פשוטה, אך כך נראית הצלחה: עירק שאינה מספקת מקלט לטרוריסטים; עירק דמוקרטית, ריבונית, יציבה, בוטחת בעצמה".
זאת הייתה הערכת המצב האסטרטגית של נשיא ארה"ב, אובמה, בנאום על מדיניות החוץ והביטחון של ארה"ב בווסט פוינט במאי 2010. 4 שנים לאחר מכן, ושנתיים וחצי אחרי שהאמריקנים עזבו את עירק, מכל האסטרטגיה נשארו איי חורבות. האמריקנים, הנשיא בוש בהתחלה ואובמה בעקבותיו, חשבו שהם מקימים צבא עירקי למופת ומשטר דמוקרטי שיהיה למשל ודוגמה בעולם הערבי, ולא הבינו שהוא לא מתאים כלל ועיקר להוויה העירקית התרבותית, החברתית והפוליטית.
כי דמוקרטיה בעירק, לפי האמריקנים, פירושה שהרוב השיעי ישלוט במיעוט הסוני. זהו דבר שנגד את סדרי העולם ההיסטוריים, כאשר השיעים בעירק היה נתונים מזה מאות בשנים לשליטה סונית, בזמן האימפריה העות'מאנית, ובתקופת
סדאם חוסיין הם דוכאו ביד ברזל ע"י סדאם חוסיין. מה לעשות וערכי הדמוקרטיה במזרח התיכון מצויים רק במדינה אחת, והיא מדינת ישראל.
מה שקורה עכשיו בעירק הוא העמקת הקרע הגדול בעולם המוסלמי בין הסונים לשיעים. נושאי הדגל הסוני (ארגון "המדינה האיסלאמית בעירק ובסוריה") הם מהזן הקיצוני, האכזרי והאלים ביותר, שפרש מ"אל-קאעידה" בשל "מתינותה", ועל הכוונת שלו עומדים גם משטרים סונים "כופרים".
זהו כוח שמשנה סטאטוס קוו, שיצר מציאות חדשה בסהר הפורה: מעין נסיכות איסלאמית המשתרעת מצפון ומערב עירק לעבר צפון מזרח סוריה. מפה חדשה של גבולות ומדינות. קשה לדעת להיכן ימשיכו להתגלגל האירועים אך כבר עתה ברורים כמה דברים: מדובר בהישג של האיסלאם הקיצוני, וזהו עידוד לכל הג'יהאדיסטים באשר הם; נוצרת כאן בעיה אזורית ועולמית: לאירן השיעית השקועה במאבק בסוריה ועכשיו עלול להיווצר איום על גבולותיה ועל הערים הקדושות השיעיות, נג'ף וכרבלה, שליד בגדד; טורקיה, ומה שחשוב לנו הרבה יותר- לירדן; לאירופה, כי מחירי הנפט עשויים לזנק, והטרור עלול להתגבר; וכמובן לארה"ב.
היא הכריזה "שכל האופציות נבחנות" על-מנת לעזור לשלטון בבגדד לבלום את הקיצוניים האיסלאמים. לפי שעה היא החליטה לשלוח נושאת מטוסים למפרץ הפרסי. להערכתי אין לה שום אופציה ממשית על-מנת לשנות מיסודו את המצב החדש שנוצר בעירק. היא תשלים עמו, כך או אחרת, כפי שהשלימה עם המשך הטבח בסוריה, וכפי שהשלימה מעשית עם סיפוח קרים לרוסיה.
לא רק זאת. עולה השאלה המתבקשת: על מה בזבזה ארה"ב שנה שלמה בניסיון להביא להסדר סופי בין ישראל לפלשתינים. כאשר כל המתבן המזרח תיכוני בוער, היא ניסתה לחפש שם שק תבואה בתקווה נואלת שזה מה שיכבה את השריפה? בפעם "האלף" מומחש בצורה הכי חדה כי הסכסוך שלנו עם הפלשתינים הוא זניח בהקשר המזרח תיכוני הכולל.
ועכשיו לישראל. האמור לעיל לא צריך לנחם או לעודד. זאת עובדת יסוד, כמו העובדה שמדינת ישראל היא המדינה היחידה באזור שהיא בעלת הברית היחידה באזור שהיא אמינה, חזקה, יציבה ובעלת ערכים דמוקראטיים. לדעתי עלינו להסתכל בחשש על המתרחש עכשיו במרחק של 1000 קילומטרים מאתנו. זה רע לנו, וכמה סיבות טובות לכך:
ראשית, זה מגביר באזור את אי-הוודאות הקשה, כאשר מעין מסך שחור מסתיר את הבנת המתרחש, שלא לדבר על הצפוי; שנית, זה נותן רוח גבית לכל גורמי הטרור האיסלאמי הקיצוני באשר הם, ושלוחות שלהם מקיפות אותנו כיום מכל עבר.
ובאורח טבעי מנקרת השאלה: מה יהיה גורל הרשות הפלשתינית כאשר צה"ל לא יהיה שם והיא תוצף ב"פליטים" ואנשי איסלאם קיצוני? תתמוטט כבנין קלפים כמו המשטר העירקי במוסול ובצפון עירק?
שלישית, למשטר הירדני עורבת סכנה, ולו רק בשל שטף הפליטים המציף אותה ועוד יציץ. הוא תמיד היווה, עבורנו נכס אסטרטגי, אבל עכשיו על אחת כמה וכמה. יתר על כן, החשיבות הביטחונית של בקעת הירדן עולה ביתר שאת רביעית, כל אירוע גדול יוצר לפעמים בריתות חדשות. באורח מוזר נוצרה עכשיו זהות אינטרסים בין ארה"ב לאירן להגן על המשטר העירקי, לבלום ולהדוף את האיסלאמיסטים הקנאים.
האם זה יבשיל לכדי הבנה לשיתוף פעולה ממשי כל שהוא בין השתיים? לך ותדע כשמדובר בממשל האמריקני הנוכחי, שניהל מו"מ חשאי עם אירן במשך חצי שנה בנושא הגרעין, ולא גילה לנו דבר. אם בכלל יהיה שת"פ בין אירן לארה"ב בנושא העירקי, להערכתי אנחנו בוודאי לא נרוויח מזה!
יהיה אשר יהיה, דומני שאלו זמנים שבהם לא ממהרים לוותר על נכסים אסטרטגיים, או להתרפק על סמי הרגעה בדמות "יוזמה ערבית" ועולם ערבי שלא קיים כבר כפי שהיה אך לפני מספר שנים.