כשהוא לבוש בחולצת טי-שירט ובמכנסי ג'ינס אפורים, ביקש השופט רבינוביץ להראות שהוא לא הצטייד במכשיר הקלטה. רצועת כלבו המיניאטורי הוחזקה ביד-ימין. במילים קצרות דיווח לו דני, שתוך זמן-מה, בשעות-הלילה, לפי שעון מקומי, יוצאת בתו במטוס מאמסטרדם לניו-יורק; ומשם היא אמורה להמשיך לוושינגטון - כדי להיפגש שם עם מי שצריך לקבל ממנה את מה שהיא מובילה.
הנחיתה של רותי תוזמנה, לפי מה שנאמר לדני, לשעות שבהן אמור להיפתח משפטו של מרציאנו. הוא לא ידע יותר מדי בעניין פרטים בעניין זה. תנחום מסר לו את מה שהוא מסר לו כדי להבהיר לו שהקוק הפרסי שנרכש בעזרתו עושה את דרכו לחו"ל. דני לא היה צריך יותר מזה, כדי להבין לאיזו צרה-צרורה הוא הכניס את עצמו בגלל חוסר-זהירותו..
- " אז מה?", חתך השופט רבינוביץ.
- " כלום, רק שמישהו ביקש ממני להעביר לך ...."
-"אני מציע לך להיזהר לפני שאתה אומר דבר-מה שאחר כך
תצטער עליו ..."
-"למה, מה, אתה יודע משהו?"
-"אני לא יודע כלום. וגם אתה לא. אז תיזהר...."
-" אני רק רציתי..."
דני הרגיש מיד שמשהו לא כל-כך הולך כמו שהוא רצה. השופט ריבנוביץ נראה נינוח מדי, בשלב הזה, ולגמרי לא מופתע, לכאורה, מהכיוון של השיחה.
להרף-עין, דני אפילו חשב, או חשד, שמישהו תדרך את השופט רבינוביץ, לפני הפגישה, שמשהו מעין זה הולך לקרות.
דני לא ידע אם זה באמת מה שקרה, אולם הוא התכוון שלא לעצור בשום מקרה. יותר מדי היה מונח, מבחינתו, על כפות-המאזניים; לא רק חרותו או חייו של מרציאנו; כך הוא האמין, אלא גם אלה שלו. גם הוא לא יכול יהיה לצאת מכול זה ללא פגע, אם המשימה שהוא נטל על עצמו תיכשל; ואולי, דווקא אם היא תצלח, מצבו לא יהיה טוב.
איום על שופט, זה לא עניין של מה בכך. מה גם, חשב לעצמו דני, שאם השופט רבינוביץ באמת יידחק לפינה, הוא עלול לנהוג כמו כל חיה פצועה שנקלעת למצוקה; הוא ישלוף שיניים וגם ציפורניים, כנראה, ויילחם על חייו. ואם זה יקרה, כל מי שיימצא בסביבתו ייפגע.
למעשה, ירוחם רבינוביץ עמד להילחם, בעיקר, על מעמדו כשופט. וככל שנמשכה השיחה עם השופט רבינוביץ, דני פחות ופחות הרגיש בנוח עם מה שהוא עושה. תגובתו המפתיעה של בר-שיחו הטרידה אותו. האפשרות שבר-שיחו דיווח כבר למישהו על הפגישה נראתה סבירה יותר ויותר.
כל אחד אחר היה נוהג כך בנסיבות דומות; כדי ליצור לעצמו מעין-אליבי למקרה שמשהו ישתבש או שמישהו יבקש לנצל את עצם קיום הפגישה למטרות לא-כשרות.
האפשרות הזאת העבירה צמרמורת בגוו של דני. העמידה מול השופט, המאוים על-ידו, המחישה לו את הדברים באורח חד - וכואב.
בד בבד, דני גם ידע, שהאינפורמציה המטרידה במיוחד אודותיו, שמרציאנו החזיק בידו, היא זאת שגרמה לו לנהוג כפי שהוא נהג, תוך ניסיון להרוויח מרחב-פעולה כדי לנסות ולחלץ את עצמו מכל המלכודות שהוא נכנס אליהן לא רק אספקת הקוק הפרסי לרותי, אם כי לא ישירות, שאותו היא נושאת עתה על המטוס לארה"ב, הטרידה אותו; העניין האחר, היה לא פחות מטריד. שני אלה, היו ביסוד האיום הלא-מוסווה שהופנה אליו.
ודווקא העניין השני התגלה כלא פשוט כלל ועיקר; וזאת, בלשון המעטה. העובדה שגורמים נוספים, רשמיים, התעניינו בדירת-המסתור, העידה על-כך שהוא נמצא, אולי, בליבה של פרשייה הרבה יותר גדולה ממה שהוא שיער בתחילה. דני חזר על ה'סיכום' הזה, בינו לבינו, כדי לחזק את רוחו בשעה שהוא עמד מול בר-שיחו.
עם זאת, לרגעים, תוך שהוא מתבונן מקרוב בשופט שעומד מולו, דני כבר לא היה בטוח שמה שהוא עושה עתה, זאת היא הדרך להיחלץ מן הסבך שהוא נקלע אליו, אבל לעצור הוא כבר לא יכול היה.
הוא עמד מול ירוחם רבינוביץ - והוציא מפיו את המילים באי-רצון גמור. הבעת פניו של בר-שיחו העידה בו שאין הוא מתרגש מן האיום עליו.
יעלה, למעשה, חזתה מראש שכך יגיב השופט רבינוביץ.
דני לא הבין מדוע - אבל זאת הייתה עובדה; לפחות, זאת הייתה התרשמותו של דני.
