שמעתי כי בוועדת פנים מתנהל דיון על קבלת חוק של הזנה בכפייה של שובתי רעב.
עשה עלי רושם נאומו של
דב חנין המייצג את הקומוניסטים הישראלים. קולו רעד, כשהוא דיבר על הסכנה שבמהלך ההזנה בכפייה עלול האסיר להיפצע. אזכיר כי מדובר בשביתת רעב של מחבלי חמאס, שרצחו ילדים בלי רחמים.
למרבה הצער חנין לא התייעץ איתי בנושא שביתות רעב וסכנותיה של הזנה בכפייה. הייתי גם מוכן להופיע לפני הוועדה ולהעיד על ניסיוני הרב בשביתות רעב ממושכות. בכלל יש לנו הרבה מומחים לשביתות רעב ממושכות, כמו יו"ר הסוכנות
נתן שרנסקי ויו"ר הכנסת יולי אדלשטיין. היינו בגן העדן הקומוניסטי של חבריו של דב חנין.
היה זה בחורף 1980, כאשר בחיפוש מצאו סוהרי הקג"ב חומש שהברחתי למחנה הכפייה. החומש הוחרם, ואני פתחתי בשביתת הרעב בדרישה שיחזירו לי את החומש. מיד נקראתי למפקד המחנה והוזהרתי ששביתת הרעב מהווה הפרה בוטה של הנהלים. "חובתך לעבוד. ואם בשל שביתת רעב לא תוכל להפיק את מכסת הייצור בעבודתך - תיענש".
לכן הייתי צריך להמשיך לעבוד. עלי לציין כי שביתת רעב ממושכת נעשית תוך שתיית מים, כי הלא ללא שתיית מים, אדם מת תוך שבוע ימים. אני הייתי זקוק לשביתה ממושכת, כדי שהידיעה עליה תגיע לידידים במערב. משת"פים מבין האסירים ושוטרים נאציים לשעבר עקבו אחרי במאה עיניים. אילו הייתי שותה אפילו כוס תה אחת עם סוכר, היו מפרסמים ש"מנדלביץ מפיר את השביתה".
תנאים נוחים
עברו שלושה שבועות בלי אוכל, כשבמפעל המחנה הוטל עלי לשאת מתכות במשקל של עד 60 ק"ג. אחרי שלושה שבועות בדק אותי חובש המחנה והגה בפליאה: אכן, אתה שובת רעב! ואז הכניסו אותי לצינוק. אומנם בתנאים נוחים, שבהם הותר לי לשכב וגם היו לי עיפרון ונייר.
וכך כתבתי לאחותי בישראל: "אני מרגיש מצוין, כמו משה רבנו בהר סיני". הרמז היה ברור - הייתי בשביתה כבר 40 יום. אבל היה פה יותר מרמז. באמת הרגשתי טוב. הגוף אכל את עצמו, ואילו אני הייתי פטור מדאגה לחומר וכולי הייתי מכוון לרוח - להשיג חזרה את התורה. ממש כמו משה רבנו.
ולכן המסקנה הראשונה היא שלא צריך לעשות פניקה משביתת הרעב הממושכת. אפילו קראתי פעם באיזה ביטאון לבריאות שהרופאים ממליצים לצום צום בריאותי למשך חודשים. זה בסדר. מה גם שאני מתרשם כי אסירי חמאס קרוב לוודאי מקבלים אינפוזיות ושותים כל מיני מיצים. כך אפשר להתקיים אפילו שנתיים.
כעבור 50 יום באו סוהרים להזין אותי בכפייה. כבלו אותי לכיסא, פתחו את פי בעזרת מכשור מיוחד ודחפו לוושט צינור עבה, עד לקיבה.
כנראה מהצד זה לא נראה טוב. מפקד המחנה, רס"ן ז'רבקוב שבא לחזות כיצד בלחץ פיזי מתון של דחיפת צינור לפי, אוותר על השביתה. אבל לא נכנעתי ובלעתי את הצינור. רס"ן ז'ורבקוב התחיל להקיא למראי - מראה אדם ישוב, אזוק בידיו וברגליו, צינור תחוב בלועו והוא בולע דייסת סולת נוזלית. אחרי שגמרו את ההזנה נפלתי על הדרגש של הצינוק וכמו איזה פיתון נהניתי מעיכול של דייסת סולת בקיבתי.
אני בטוח שהשב"ס יבצע את הזנה ביתר הומניות. לכן חבר חנין, אל תדאג! גם בגולג הקטלני לא נפצעתי מהזנה אכזרית זאת. אפילו קיוויתי שאולי ימזגו לקרבי מנת דייסה נוספת.
למזלי, המידע על שביתת הרעב שלי כבר הגיע לוועדה לזכויות האדם של האו"ם. סייע לי בכך ידידי פטריוט אוקראיני זינובי קרסיבסקי ע"ה. אחרי ריצוי של 27 שנות מאסר, הוא הוגלה למזרח סיביר ומשם הצליח למסור מידע על שביתת הרעב שלי.
אחרי שהשתחררתי, סיפרו לי שכאשר עוד הייתי אסיר, באחת הפעמים הרבות שנציג סובייטי גינה באו"ם את ישראל על הפרת זכויות ערבים, קם נציג ארצות-הברית ואמר: "ולכם הרוסים יש בכלל רשות לדבר על זכויות האדם? הנה אצלכם בכלא נמק יהודי צעיר בשביתת רעב ממושכת על כך שהחרמתם ממנו את ה'ביבל', ולזה אתם קוראים זכויות אדם?".
כך, אחרי 56 ימי שביתת רעב, הגיע אלי הרב סרן ההוא והחזיר לי את מבוקשי, ומיד נשלחתי לעבודה לפצות על החסר בתוצרת המפעל.
לכן אני חוזר ואומר לך, חבר חנין: אל תדאג. גם שביתת רעב ממושכת בסגנון החמאס אינה מהווה שום בעיה, והזנה מלאכותית - על אחת כמה וכמה.
