במאמר הנ"ל עוסק
אמנון לורד על קצה המזלג בסוגיות שונות מתחום זה. ברור שאנו עדים מפעם לפעם להתכתשויות בין לפיד לבנט, בין נתניהו לשניהם, בין נתניהו לליברמן, וכך גם בתוך מפלגות גוש הימין עצמן, כפונקציה של רמת הדמוקרטיה הפנימית שלהן.
לא ממש ברור המצב בין הליכוד לחרדים למרות מספר סימני התקרבות בין היתר לאחר בחירת ריבלין לנשיא, ובין נתניהו לכחלון, היה ויחליט לרוץ ברשימה עצמאית. רמת אי-הוודאות היא פונקציה של מספר הקבוצות בגוש, של משקלן הציבורי המשוער, אבל גם לראיה הרחבה יותר הקשורה בסיכויים בהליכה נפרדת לבחירות מול הליכה משותפת, בסדרי-עדיפויות של כל אחת מהן לגבי שותפויות פוליטיות וביכולתה ונכונותה של כל קבוצה להתגמש בנושאים משניים למען השגת תוכנית פעולה והכרעות בנושאים העקריים. לברור פרטים אלה נדרש חריש עמוק של מגעים מוקדמים עכשיו ולא כאשר יהפוך הנושא לבוער.
מספר הקבוצות בגוש פוליטי מגדיל את מספר קוי-השבר לאורכם עשוי הגוש להתפצל דווקא ברגעי מבחן. שוויון בעוצמה פוליטית בין קבוצות בגוש שהוקם עד הוק, פועל כמגבר על השאיפות האישיות של ראשי הקבוצות כנגד הסולידריות למען מטרות משותפות. כך ברמה הבין-מפלגתית אבל גם ברמה התוך-מפלגתית.
במרחבי התפרים הללו יש לנתניהו כר נרחב לפעולה ויתרון ברור במערך הגושי כולו, אם הוא מוכן לקדם מהלכים משמעותיים. משום שמהלכים משמעותיים מרסנים את הנטיות האגואיסטיות בגלל הסיכונים הכרוכים בהם.
מלבד המכניקה של פוליגוני-כוחות בין-מפלגתיים ביצירת גוש ימין-מרכז גדול ויציב, הזניח נתניהו גם את המפלגה, ואת הקשרים בינו לבין חבריה ופעיליה. אינני מוציא מכלל אפשרות שהדבר נבע מאי-ודאות שלו עם עצמו ביחס לכיוון שאליו תתפתח ואליו תוליך אותו היוזמה דסטרוקטיבית של קרי. ומשום שנמנע מלהגדיר עצמו, נמנע ומנע קשר קרוב והדוק יותר בינו לבין חברי המפלגה ותומכיה.
נתניהו ידע היטב שאין לו תמיכת רוב במפלגה למהלכים ברוח מתווה קלינטון או כל מתווה דומה אחר, ובוודאי שאין לו תמיכה בתוכניות נוסח אולמרט או לבני.
בבחירות האחרונות הפסיד נתניהו מנדטים בשל שגיאות בהתנהלותו בתחום הפוליטי-תדמיתי, ובגלל מידה של זחיחות-דעת. החיבור עם ליברמן היה מהלך נכון אסטרטגית, אבל נעשה ללא הכנה ראויה, עורר התנגדויות חזקות בתוך הליכוד ופגע בהתגייסות פעילים לבחירות. תקיפת בנט לא הייתה במקומה, ונלוותה אליה אי-בהירות לגבי עמדות נתניהו בשאלת מיתאר היסוד של ההסדר עם הפלשתינים.
שני אלה עוררו דאגה בין תומכי הליכוד באשר לכוונותיו המדיניות, והביאו לבריחת קולות לעבר בנט. התנהלותו מול
משה כחלון בתחום הכלכלי-חברתי, היא שגיאה מיותרת שלישית.
בעיקר כתוצאה משגיאות אלה, נתניהו איבד במצטבר לפחות 10 מנדטים ומצא עצמו בעמדה של
מנהיג-מונהג ע"י אילוצים אלקטורליים. תקיפת בנט הייתה להערכתי המניע הראשי "לברית הבריונים הפוליטית" של לפיד ובנט, כשהראשון חותר להעצמת השפעתו לקראת דחיקת החרדים מהקואליציה, והאחרון מחפש הגנה מפני משגים נוספים של נתניהו עצמו. משגים אלה על נתניהו לתקן, כאמור לעיל, לקראת התמודדות נוספת בקלפי, ייתכן כבר בשנת 2015.
סביר להניח שאם יחליט להוביל סידרה של מהלכים כבדים על-פי המתוים המתוארים להלן, יצטרך בשלב כלשהו ובנקודת זמן שצריכה להבחר בקפידה, ללכת לנשיא ולהביא לבחירות חדשות שבעזרתן יבסס תשתית פוליטית למהלכים הבאים.
נתניהו חייב לתקן את מערכת היחסים עם החרדים. אני סבור שהם מבינים כיום היטב שאין להם שותף טוב ממנו, וכי אסור להם להתנקם בימין בכדי שלא ידחף לחבור במלוא עוצמתו הפוליטית לשמאל ולמרכז נגדם. כיום ברור שתרגיל השוויון בנטל של לפיד אינו מחזיק מים, ואם יתפתח לכלל שינוי ממשי בהיקפי הגיוס של חרדים והשתלבות של ערבים בשרות הלאומי, יקרה הדבר בלוח זמנים אחר מהמובטח ויהיה זה פועל יוצא מהתפתחות טבעית של התהליכים הנכונים של שילוב שני המגזרים הללו בשוק העבודה.
גם בסוגיה זו עדיין לא הסתיימה העבודה אבל יש כבר התחלות חיוביות. לדעתי, חזרה לשותפות עם החרדים וש"ס, מבלי לנסות להחזיר את הגלגל לאחור, אלא תוך אמון והבנה הדדית טובים יותר לגבי דרכי המימוש הכי פחות "כואבות", הם דבק מצויין לחידוש שותפות זו.
אם בוחנים את מעמדם של ראשי המפלגות העקריות בפוליטיקה הישראלית הנוכחית, לפיד הוא מי שהפסיד עד כה הכי הרבה תמיכה בהשוואה למצבו בסיום הבחירות האחרונות. הואיל והביע כבר יותר מפעם את כוונתו לשמש תחליף לנתניהו "ביום מן הימים" ואפילו בעתיד הלא רחוק, ככל שתתחזק אוירת ערב בחירות בפתח, יהיה עליו לטשטש את אי-שביעות הרצון מהשגיו למען בוחריו בתחום האחריות הישיר שלו והדרך היחידה הפתוחה לפניו היא הדרך המדינית והליכה בה עד משבר, דבר שכבר התחיל לחולל.
להערכתי, גם המשרדים האחרים של יש עתיד אינם מצטיינים בהישגיהם, למעט, אולי, משרד החינוך בראשות הרב
שי פירון, שמעצם טיבעו ההתפתחויות בו הן אבולוציוניות וארוכות טווח.
