"גדי בשני זוזים" ו"גן עדן לעכברים", שתי יצירות מתוך טרילוגיה של גרגורי כנוביץ, תורגמו על-ידי דוידה קרול (הכרך הראשון בטרילוגיה - "דמעות ותפילות של טיפשים" טרם תורגם). הטרילוגיה מציגה זוויות שונות של העיירה היהודית בליטא.
"גדי בשני זוזים", מעין רמז לאותו שיר אלגורי המוכר מן ההגדה של פסח, משל זה מלווה כעין חוט מקשר את עלילת חייו של אפרים הסתת. אפרים, איש שורשי וחזק, חוצב אבנים,מסתת ומפסל, ואביו הרפסודאי איש המים. אפרים ואביו יעקב, איתני טבע מדור של חזקי רוח וחזקי גוף, שהיו מחוברים לעיירה, לטבע, למים,לאבנים. אפרים פנה לאבן ולא למים, כי רצה בדרך משלו, בעצמאות ולא בחיקוי (עמוד 8), אולם בניו עוזבים את בית-האבן המוצק ומתפזרים לכל עבר.
אפרים הוא גלגולו של איוב המודרני: כל חייו הם מסכת ייסורים ומבחן אמונה מתמיד. הינדה מתה והוא נושא לו את דבורה, דבורה מתה והוא נושא את לאה. שחפת מכה את לאה והוא נותר ערירי. בניו מבקשים את עצמאותם שלהם, אך זה דור של תמורות ומהפכות, והמרד החדש מתאפיין בנהירה אחר רוחות חדשות, ערים רחוקות, תרבויות זרות.
בנו הבכור 'שחנה' עושה את הנורא מכל - מצטרף כמתורגמן למשטרה הרוסית, מסייע להם בחקירות נגד אחיו היהודים. אהבתו לנשים נוצריות משנָה את כל אורחות חייו, את חזותו החיצונית ואת צורת חשיבתו: "יש לתורה מתחרה...והמתחרה היא אשה" - כך הוא חש (עמוד 79), ובבית הכנסת הוא לוחש תפילה חדשה: "תודה לך, ברוך שעשית אשה" (עמוד 80), כשינוי מרדָני של הנוסח השָׁגור. את שמו 'שחנה דודאק' הוא משנה - ומעתה הוא נושא לו שם אחר: 'סמיון יפרמוביץ דודאקוב'.
הרי לנו בריחה מזהות - ויש לה גרורות. הבריחה מבית המדרש קשורה בחוויית אימים: חברו בנימין איטקס תלה עצמו בבית השימוש של בית האולפנא, והלולאה הייתה רצועות של תפילין. מלמדיו של שחנה חודרים לצנעת הפרט,למיטתו, מחפשים אם יש סימני זרע, משום שהגיע מכתב הלשנה כי הוא מאונן ומשחית זרע.
איטקס התאבד, ושחנה מחפש לו חיים חדשים, כשרוחו של איטקס רודפת אחיו לכל מקום, אם כדמות רפאים ואם כפרפר, שלהרגשתו אינו מניח לו בכל מקום. הירש, בנו השני, מוצא את מקומו בשורות המהפכנים הרוצים במפֶּלת השלטון הצארי, וכאשר המושל משפיל את חבריו העובדים בחבטות ובמלקות - קם הירש באומץ ויורֶה בו. הירש נשוי למירה ויש לו בן, אך ההמשֵך שלו אינו מבשר טובות. משפט צבאי מחכּה לו והעונש הצפוי - גזר דין מָוות.
שני ילדיו של אפרים מאשתו השלישית, עזרא וצרטא, נישָׂאים לכָל רוח: צרטה התאהבה ב'פרמאסון' נוצרי וחיה לה אי-שם בקייב עם בנה. אפרים יודע שכּדי לחיות כיהודייה בקייב, עליה להחזיק בדרכון של זונה.
עזרא משוטט כליצן וכקוסם בעיירות שונות, וחייו קשורים בחייה של בת אצילים פולנייה, דנוטה, שעזבה עושר ומעמד חברתי כדי לממש את אהבתה החופשית עם עזרא. כל חלומו של עזרא הוא לרכוש לעצמו דוב חום כדי שיוכל להופיע עמו בהופעות. עולם התפילה והרוח כבר זר לו.
רגע לפני ההתרסקות, מציע לו החזן שנייר לרחוץ קולו בחלב ולא ביין ולהמיר את קריירת הליצן וזמר ההבל בקריירה של חזן. התפילות שישיר ירפאו לבבות. עזרא יודע, שמשמעות הדבר היא לעזוב את דנוטה הנוצרייה, שהקריבה חייה למענו: עזרא רוצה תיאטרון משלו וקהל צופים, כי להרגשתו זה מה שההמונים רוצים עתה. בידור ושיר ולא תפילות. עזרא ודנוטה בדרכם לווילנה להקים תיאטרון משלהם, להינשא בכנסייה נוצרית.
כל הדרכים מצטלבות בווילנה: אפרים יוצא עם חברו שואב המים לווילנה כדי להגיע למשפטו של הבן הירש ולראותו בטרם יוּצא להורג. משימה זו הופכת למשימה שנייה, שכן התכוון לצאת לשם כדי לפגוש את יודל קראפיבניקוב, מנהל משק הבית של הרוזן זבדסקי, שמוכן להציע לאפרים אבן יקרת-ערך ומיוחדת, כדי שתשמש מצבה לאשתו השלישית לאה.
במקום להגיע לירושלים, מחוז הגאולה האמיתי, מגיעים כולם לווילנה, היא "ירושלים דליטא", והחלומות מתנפצים אחד לאחד. עזרא, שחש בשחפת הקרבה, מקרין זרות וקור כלפי דנוטה, כדי לאפשר להינתק מעליו, בלי שיידע שהיא הרה ממנו. סצנת הפרידה שלהם, ההתעלסות נוכח עזרא המיוסר, היא אחת הפסגות של העלילה המרגשת והנסערת. שניהם חשים, שכדי להציל את חייהם, עליהם להינתק זה מזה.
קרפבניקוב, שנושא עמו את האבן לאפרים, הוא גם זה שנוטל את דנוטה מעזרא, והיא חשה שהוא גלגולו של אותו אציל פולני, סקלסקי, ממנו נמלטה לזרועות עזרא.
עתה הוא קונה אותה, והוא משלם "בשחרורו של עזרא, בצאתו לחופש" (עמ' 272). היא מבינה שגאולתו של עזרא בשיבה לחייו האמיתיים, לחייו היהודיים, לאביו, והיא חשה' שבבגידתה בו היא מאפשרת לו הצלה - ואולי אבדון.
המפגש בווילנה מוכיח לנו, שכוחות ההרס והאבדון שארבו לכולם, לכל אורך העלילה, לא עברו מן העולם. מאבקה של משפחה יהודית, משפחתו של אפרים, נדון לכישלון: אין לה סיכוי מול התמורות שעברו על החברה היהודית והגויית בתחילת המאה ה-20. איתני הטבע הולכים ונעלמים מן העולם, וההמונים - המעדיפים בידור וקסם על תפילה ואמונה, הולכים אל עתיד שכולו ערפל, שבר וחורבן.
שחנה המתורגמן מנסה לסייע לאחיו האסיר הירש, והמפגש המעניין ביניהם בכלא הוא פנינה ספרותית: הקצין המשטרתי קניאזב כופה על שחנה (שהפך לסמיון יפרמוביץ) לכבול באזיקים את אחיו הירש ולשהות עמו בתא יומיים. שחנה במבוכה.
המפגש בין האחים והשיחה ביניהם רוויים חשמל ורגש. באוויר מנסר אותו מיתוס של שני אחים, קין והבל: "קין שמר על הבל? הבל שמר על קין? שחנה חש עצמו בו-זמנית גם זה וגם זה" ( עמוד 188) והוא נקרע בדילמה אם למסור לאחיו חגורה כדי שיוכל להתאבד בכלא.
המפגשים של אפרים עם שלושת בניו בווילנה טרגיים: הירש בתא הנידונים למוות, בנו הבכור שחנה במקצוע בזוי במשטרה, עזרא חולה סופני בבית חולים לחולי שחפת - ובדרכו הוא פוגש את אותה דנוטה, שהייתה אהובת עזרא, בזרועות קרפבניקוב כזונת רחוב. אפרים איש האבן, המחוב+ר לכל המסורת, לנופים ולאמונה, הוא העוגן האחרון בעולם מפורר זה.
לא נותר לאפרים אלא לצאת למשימה יהודית משלו, והוא נוטל עמו את שחנה, הרוצה להוכיח לָאב שנותר בו רמץ מאותה אֵש ישנה. שניהם יוצאים בחסות החשיכה לַשדה הצבאי, הֶעמוס בגופות, כדי לגנוב את גופתו של הירש שהוצא להורג ולהעניק לה כבוד יהודי אחרון - קבורה בבית קברות יהודי: לפנינו "סיפור אנטיגונה" בגרסה יהודית.
לאלמנה מירה, שנותרה ללא הירש, הוא מציע את חסותו ומוכן לפרנסה אותה ואת הילד, ובין השיטין אף נרמז, שהוא, הזקן, מוכן לייבם את האלמנה כדי להציב שֵם לבנו, כדי להציב זֵכר ליהדות גוועת ומתפוררת באמצעות המנהג היהודי.
באותו יום שָׁכל אפרים את שני בניו - עזרא והירש - וברקע מנסר בספר מיתוס אהרן, ששָׁכל את שני בניו באש האלוהים עמ' 393) וכן מיתוס העקידה (שם).
הסוף כמו צופן תקווה: דנוטה הפולנייה באה עם בנה, נכדו של אפרים מבנו עזרא, לגור בצל קורתו - ואפרים, היהודי הנצחי מלמד את הנכד הרך את אומנות הסיתות באבן. אם יש המשך, הריהו בא מבנה של הגוֹיה, שילמד מהסב את מורשת הדורות. הרי לנו גיבור טרגי: אפרים, שהלך לקנות מצבה בווילנה לאשתו האהובה, חזר לעירו כאב שכּול שקבר שניים מבניו.
גרגורי כנוביץ, מחבר האפוס הטרגי, מוביל את המשפחה המתפוררת עד לסופה המר. אֵימֵי הפרעות ברקע, והנשים מכינות חביות מים רותחים לקדם את פני הפורעים (עמ' 262). להירש מציעים כסגולה נגד עונש המוות להתנצר (עמוד 405), אך הגנים של קדושי השם עדיין מחלחלים בו. המְפַקד הנוצרי של שחנה מפזם שיר נוצרי, המספר על ישו התינוק המתענג בשושנים, באים היהודים, גוזלים את פרחיו - ובבוא יום הדין נותר הוא רק עם זר קוצים (עמ' 407).
הרקע מופיע ומבליח בין השיטין: חיי יהודים הפקר, יהודים מנסים לאחוז בחלום הזר כדי לברוח מן היהדות המקוללת, הירש בדרכו למהפכה ולמחפשי עולם חדש ללא עוול, שחנה בממסד המשטרתי, עזרא נווד, בן העולם הגדול. והנה גם סיפורה של צרטה: צרטה מתמסרת לאהבתה עם הפרמאסון המשכיל, שאולי יעניק לה דרכון לעולם הֶחדש, גולה ללא גאולה.
השיר "גדי בשני זוזים", המלווה את היצירה, הופך ברגע הגורלי שלה, המסע המשותף האחרון של אפרים עם בנו הירש למשפט המוות, לקוד סודי בין האב לבנו. השומרים מצפים לשמוע שיח בין האב לבנו ההולך לעקידה - ונדהמים לשמוע דו-שיח של שברי שיר: הדיאלוג הנצחי בין האב לבן משותת על שפת סתרים סודית - האלגוריה של הגדי.
"גדי בשני זוזים" אינו רק שיר מן ההגדה - כאן הוא הופך להיות חלק משפת סתרים של עם עתיק, שורות שמחברות דורות ולבבות: רגע לפני הפרידה ביניהם מביט הירש באב האוהב, ונוכח פני השומרים הרוסיים מסיים את שורות השיר על הגדי בקולו שלו: "ואז הופיע האל הכול-יכול ולמוות אמר: 'הקץ לך!' - חנק אותו ואחריו גרר".
גרגורי כנוביץ הוא אמן-יוצר, היודע לברוא עולמות ולרקום דמויות נושמות, ומעבר לכל זה יש בו הכוח לפרש את העולם ולחדור לכבשונה של הגלות: הדרך לגאולה עוד רחוקה, ואנו נידונים לעבור במורדות, בשדות קטל בבית חולים סופני, לשוטט בעיר זרה עם דרכון של זונה.
העיירה היהודית והמסורת היהודית הן פלנֶטה שכוחה, אשר אין לה כוח מול התמורות הסוציולוגיות ושינוי מנהגי עולם. הפתרון הציוני אכן נרמז כקריאת הכיוון היחידה שעוד נותרה לפליטה. אלישיב (שם סמלי), המגן על הירש במשפט, מסביר לשחנה, שיש לדעת, כי רוסיה אינה הפתרון: "אל תבלבל יקירי בין בית למקלט" (עמ' 357). שחנה, שניתוקו משורשיו יצר בו טירוף ומרדף אחר פרפר בלתי נראה, פונה לרופא נפש, וזה קובע:
"שיהיה לך בית משלך. אפילו למטורף נעים יותר בביתו שלו, בבית שלך גם הפרפרים מתעופפים אחרת...עבוֹר, שחנה יקירי, לפלשתינה, למולדתנו ההיסטורית" ( עמ' 392). שירת הגדי מובילה להגדה הנמשכת מדור לדור, לגעגועים לבית משלנו. לרציפות נמשכת, לשיח בין דורות.
כנוביץ זוכה להכרה בינלאומית - ובצדק. עולם העיירה היהודית, שזכה להכרה ביצירות בשביס זינגר, זוכה לחשיפה לא פחות נפלאה ומרתקת בטרילוגיה של כנוביץ. החברה הישראלית והתרבות הישראלית יכולות להזדקף בגאווה כשיש בנבחרת הספרותית שלנו כוכב-על בדמות גרגורי כנוביץ.
סיפוריו של כנוביץ ודמויות-המשנה - הכול יחד הופך לעולם יצרי וכואב, עולם שבור ורוטט,וכל המאורעות יוצאים מגדר סיפורה של משפחה אחת וחורגים מגדרם של מקום וזמן: זה סיורה של יהדות, של גלות, וזו אותה כמיהה לחיים, שכל כולם גם אלוהות וגם שטן, גם קליפות טומאה וגם נשמות קדושות.
אחרית דבר: המאמר פורסם בפעם הראשונה בביטאון אגודת הסופרים העברים "מאזניים", כרך ע' גליון מספר 11, ספטמבר 1996. מעניין לעקוב אחר המשך דרכו של הסופר גרגורי כנוביץ. הסופר הנכבד, יליד 1930 פרסם בווילנא בשנת 1980 את הטרילוגיה "נרות ברוח". לפני רומן זה היה ידוע כמחזאי - וברומן זה ניסה לתאר את פני העיירה היהודית בליטא באמצעות שרטוט רוחני של הוויה העיירה, מנהגי היהודים, ההתמודדות של היהדות במציאות משתנה. "נרות ברוח" אכן יצא לאור בעברית בהוצאת "מוטיבים" וכך גם "גדי בשני זוזים" ו"גן עדן לעבדים יצא לאור בהוצאת ספריית הפועלים. שני אלה יצאו לאור בשנת 1995.