"לקסיקון הקשרים לסופרים ישראלים" הוא ספר חדש בן 998 עמודים, בעריכת פרופ' יגאל שוורץ ופרופסורים נוספים לספרות ושירה עברית, בו נכללים מאות סופרים ומשוררים ישראלים שכתבו בשפה העברית, כולל יורדים מהארץ וערבים. רק שניים מבכירי הסופרים והמשוררים העבריים נעדרים בספר: זאב ז'בוטינסקי ונעמי שמר.
העיתונאי
דן מרגלית מעיר כי החלטות כאלה מזכירות את האנציקלופדיה הסובייטית בימי הבולשביזם של פראבדה. אלא שזוהי רק לְבֵנָה נוספת בבניין שהשמאל הישראלי החל לבנות מאז פרשת ארלוזורוב וממשיך בבנייתו עד היום, במטרה לעוות, לטשטש ולמחוק עובדות היסטוריות הכוללות תופעות גבורה מימין והתנכלויות נִפשעות מזעזעות משמאל – ממש כפי שמוצג בספרו של ג'ורג' אורוול "1984": "שקר הוא אמת".
"אנחנו כותבים את ההיסטוריה"
היו זמנים שמנהיגי השמאל הצהירו בגלוי שכוונתם לשכתב את ההיסטוריה. ידוע למשל הוויכוח בין מפקד ה"הגנה" אליהו גולומב, לבין מפקד הלח"י נתו ילין מור, על מלחמת המחתרות. כשהגיע הדיון הלוהט למבוי סתום וילין-מור אמר - "ההיסטוריה תשפוט בינינו", השיב לו גולומב: "אני כבר יכול לומר לך מה תספר ההיסטוריה, כי אנחנו הם אלה שכותבים אותה". ואכן, תנועת העבודה השלטת ביצעה שִכתוב היסטורי של המאבק לתקומת המדינה, של ההעפלה וגם של המרד בגֶטאות - כאשר החלק של בית"ר והאצ"ל במאבק נמחק לחלוטין.
גם היום יש עדיין המון ניסיונות לשִכתוב, הכחשה וטשטוש של מפעליהם ההיסטוריים של אצ"ל, לח"י ובית"ר ערב הקמת המדינה ולאחר מכן. פרשיות היסטוריות חשובות ואף מכוננות שיזמו וביצעו תנועות ואִרגונים אלה עדיין אינן נזכרות בספרי ההיסטוריה הרִשמיים, בספרות בכלל ובמוזאונים, למעט מוזאוני האצ"ל ומכון ז'בוטינסקי.
אחד הניסיונות הבולטים של שלטון השמאל לשכתב היסטוריה משתקף במאמצים לטשטש ולהעלים את העובדה שיוזם ומנהיג מרד גטו ורשה היה למעשה בית"רי ומפקד אצ"ל פאבל פרנקל ולאו-דווקא מי שמוזכר בהבלטה בספרי ההיסטוריה ובמוזאונים – איש השומר הצעיר מרדכי אנילביץ, שחלקו במרד היה בפועל מִשני בלבד. מסמכים ועדויות בספרו של
משה ארנס "דגלים מעל הגטו" מעידים כי פאבל פרנקל, שעמד בראש ארגון אצ"י מיסודם של בית"ר ואצ"ל, הוא שיזם את מרד גטו ורשה והיווה בו את הרוח החיה.
הסזון וההעפלה הבית"רית נמחקו
במוזאון ההעפלה בחיפה, למשל, מסופר רבות על מבצעי ההעפלה של ההגנה שבוצעו בסוף שנות הארבעים של המאה העשרים, אבל ניתן למצוא שם לא יותר ממשפט קטן אחד על מבצעי ההעפלה הבית"ריים החלוציים של "אף-על-פי" מתחילת שנות השלושים. ההעפלה הבית"רית בוצעה עקב ההוראה של
דוד בן-גוריון למנוע מכל מי שלא השתייך לשמאל רישיונות עלייה לארץ, ובכך גרם בעקיפין למותם של אלפים שלא הצליחו לעלות ונרצחו בידי הנאצים. בספר "עמוד האש" מוקדש פרק שלם להעפלה של ה"הגנה", לעומת מספר שורות על ההעפלה הבית"רית שקדמה לה.
פרשיית ה"סזון" המזעזעת, כאשר הנהגת השמאל פוקדת על ה"הגנה" לחטוף, לכלוא, לענות, להסגיר לבריטים ואף לרצוח לוחמי חרות של אצ"ל ולח"י - כמעט איננה ניתנת לאיתור בספרות ה"רִשמית".
"פרשת אלטלנה" מתוארת בדרך כלל כאילו אצ"ל התכוון לבצע הפיכה צבאית נגד ממשלת ישראל בימיה הראשונים של המדינה, למרות שברור היום שהאצ"ל הודיע לממשלה על בוא האוניה ושבזכות מפקד האצ"ל מנחם בגין נמנעה מלחמת אחים, גם בתקופת הסזון וגם לאחר הטבעת אלטלנה.
בשום ספר רִשמי לא תמצאו מילה על פלוגות הגיוס הבית"ריות, שלא נפלו בחלוציות והתעוזה שלהן מגדודי העבודה המפורסמים של השמאל, ואף עלו עליהן.
בשום ספר לימוד רִשמי לא ניתן למצוא שמץ משערוריית נפילתו של מושב משמר הירדן, עליה יש עדויות של הלוחמים אריה יצחקי ואורי יפה, מפקד חטיבה 9. הם העידו כי לוחמי בית"ר ואצ"ל הופקרו על-ידי צה"ל מאחר שלא השתייכו לכוחות ההגנה והפלמ"ח. מתנדבי האצ"ל נעצרו בדרך ליישוב על-ידי יחידה של הפלמ"ח, שפרקה את נשקם וגרשה אותם במכות. הסורים תקפו בטנקים ובמאסות של חיל רגלים את כוחותינו שהיו נחותים בהרבה וסבלו אבידות קשות. מוסה פלד מחטיבת גולני (לימים אלוף) סיפר אחרי הקרב שחיפש את האחראי לשליחה המופקרת של כוח נחות בעליל להתמודד עם הנחשול הסורי, "כדי לתקוע לו כדור בראש".
בן-גוריון החרים את אצ"ל ולח"י
רוב הישראלים יודעים שהמבצע המרשים ביותר של האצ"ל היה הפריצה לכלא עכו. אולם אלפים רבים ברחבי העולם שצפו בסרט "אקסודוס" שיצא לאקרנים לפני 55 שנה הבינו אחרת. כאשר הִגיע לכאן הבמאי אוטו פרמינגר אמרו לו שיוכל לשחזר את הפריצה על-ידי אלה שביצעו אותה. לאחר שבן גוריון שמע על כך וזעק לשמיים, הוצמד להפקה פוליטרוק מטעמו, וכך משוחזרת-משוכתבת בסרט הפריצה לעכו כאילו בוצעה על-ידי ה"הגנה".
אודי לבל מעיד בספרו "הדרך אל הפנתיאון" כי בן-גוריון לא הכיר בחללי האצ"ל, סירב לשלוח מכתבי תנחומים למשפחות, מנע סיוע המדינה למשפחות החללים ואת הנצחתם בנוף הישראלי, בספרי הלימוד, בספרי "יזכור" ועל קירות בתי "יד לבנים". חללי האצ"ל והלח"י, כמו חבריהם מהלח"י, נשארו מחוץ לזיכרון הממלכתי, שלא כעמיתיהם מה"הגנה" ומצה"ל.
חברי מחתרת אלמונים בחייהם נאלצו להישאר אלמונים גם במותם, עת הכריע בן-גוריון כי ייקברו "מחוץ לחלקה הצבאית בבית העלמין" וקבע את היחס אליהם כאל מתאבדים הנקברים מחוץ לגדרות בית הקברות היהודי. הספר עוקב אחר תהליכי מחיקת הזיכרון ומאמצי הכניסה אליו - זיכרון ממלכתי שעוצב בקפידה בידי מפלגה (מפא"י) שעשתה בו כבתוך שלה.
כל זאת כדי שהתודעה הציבורית תזהה עם מפעל הקוממיות רק מפלגה יחידה (מפא"י) ומנהיג יחיד (דוד בן-גוריון). הוא מצביע על כך שהשכול וההנצחה הלאומית - מִתחמים ישראלים מקודשים - עוצבו על-פי שיקולים פוליטיים וציניים. רק לאחר פרישתו של בן-גוריון ובעיקר לאחר שעלה בגין לשלטון ב-1977 תוקנה בהדרגה אפליה מעוּוֶתת זו.
