לפני כשבועיים קיבלתי אימייל מרב חבר - בימים שעל
אורי לופוליאנסקי נגזרו שש שנות מאסר ע"י השופט
דוד רוזן, ושכותרתו הייתה "עד מתי"? אותו הרב קבל - שאל, עד מתי היהדות החרדית תהיה כבולה למשפט הישראלי ולא תזכה לאוטונומיה של בתי הדין הרבניים שלה? השבתי לאותו רב כי באופן עקרוני אני מקבל את טענתו ואת רעיונו בעניין, אבל מדוע הוא ושכמותו נזכרים באותה "אוטונומיה" רק כשאיזה עסקן חרדי נתפס בקלקלתו, ולא בכל ימות השנה, כאשר חוקי היהדות מושפלים, ובית המשפט פוסק נגדם? עד היום עדיין לא קיבלתי מחברי את התשובה, ואני חושב שאני גם מבין מדוע. קל יותר לקנאות לפילגש גבעה מאשר לקנאות להשם.
בשאלה הזו נזכרתי בימים אלה, כאשר בית המשפט ביטל את החלטת בית הדין הרבני למול ילד יהודי - כבקשת אביו, לטובתו ונגד התנגדותה של האם. בשאלה הזו - "עד מתי", אני נזכר כשפרקליטה זוטרה ממשרד המשפטים התנגדה להוראה של משרד הפנים לפתוח שתי דרכים נפרדות (לגברים ולנשים) לקבר הרשב"י בהר מירון. כל זאת למרות שדווקא הנשים הדתיות העלו את הבקשה ובהתייחס לעובדה כי קבר הרשב"י הוא אתר דתי ולא "ממלכתי". ובשאלה הזו אני נזכר בכל עת כאשר בית המשפט הישראלי רומס את הדת ומתערב בנושאים רעיוניים ודתיים, ותוך כדי כך כופף את "בתי הדין הרבניים" להשקפת המיעוט האנטי דתי. מכאן שלמעשה ה"רבנות הראשית" ו"בתי הדין הרבניים" אינם אלא ערכאות עכו"ם בדיוק כמו בתי המשפט שמעליהם. את ה"אקטיביזם השיפוטי" הזה הגה וביצר פרופ'
אהרן ברק שהרים את הדגל האנטי דתי - יהודי מעל לחצי התורן. כאן נעוצה באמת השאלה "עד מתי"?
יבואו חכמים וטובים ויטענו כי גם בניכר קובעים שופטים בענייני דת בכלל ואף בענייני היהדות. אבל עדיין קיים כאן הבדל גדול בין חו"ל לישראל. למרות שבתי המשפט בחו"ל מתערבים לא פעם גם בנושאים יהודיים כמו שחיטה ומילה הרי שקיימת זכות ההתקוממות ליהדות כ"מיעוט דתי" שמרעיש עולמות על זכותו לשמור את חוקיו וחוקי אבותיו לעצמו ואין הנכרים יכולים לטעון ל"יהדות ממלכתית". ואומנם השלטונות ובתי המשפט בחו"ל רואים ביהדות אוטונומיה דתית ותרבותית, שלא פעם הם אינם ממהרים לפסוק בעניינה עד שלא ישאלו את פיה. בתי הדין הרבניים בחו"ל הם אוטונומיים באופן כמעט מלא והתערבות החוק בענייני היהדות ומשפחותיה נדירה שם. בית משפט בחו"ל יודע שאם המשפחה פנתה לערכאה דתית, הרי שאין להתערב בהחלטתה. כי שם - בניכר, הגויים מכירים בעובדה כי דת ישראל היא אוטונומיה. ומשום כך ניתן לסבול עול גויים ולא עול ציונים.
אבל לא כך הם הדברים במדינה הזו. יותר ממאה שנה משתדלים השלטונות - מימין, ובעיקר משמאל, לשנות ולתקן את הדת היהודית בבחינת בבניית ה"עם החדש" עם הנכרים המיובאים מפעם לפעם להתמזג בו. אי-לכך הרי שבתי המשפט הם "חלוץ הקדמה" - לצד המחוקק והתקשורת, להתערב יותר ויתר בחוקי היהדות, שהרי הם עצמם אינם רואים בדת היהודית "אוטונומיה יהודית" אלא רואים בה את הדת המסוכנת להם ושמאיימת גם על בניהם ובנותיהם להפוך לחלק ממנה ולבטל את הרעיון הציוני.
והנה מגיעה הדוגמה החדשה - של ההתנגדות להחלטת שר הפנים בעניין חוק העזר של עיריית ת"א. בכל מדינה נורמאלית בעולם היו מבינים שהתנגדותו של שר הפנים לאותו חוק עזר - הגורם לאפליית עסקי המזון הקטנים מול הגדולים, היא התנגדות ממלכתית שאין בה קרטוב של דת, ורק הזוי יוכל למצוא בהתנגדות הזו "סיבה דתית". המאבק בת"א הוא בעיקר של בעלי עסקי המזון הקטנים, שגם אם יפתחו בשבת הם לא יוכלו להתחרות בעסקי המזון הגדולים. יתרה מכך, בכל מדינה היו מבינים אזרחיה את זכות העובד ליום מנוחה שבו גם תישמר זכות התחרות שלו. כלומר, ישנה כאן סיבה חברתית וכלכלית שאין עימה סממן של דת.
אבל במדינה הזו חינכו ומחנכים כל חילוני ו/או נכרי כי המושג "שבת" הוא הסכנה ונגדו צריך להילחם רק משום שמקורו בדת היהודית, שהקב"ה בלבד קבע את מה שמכנים כיום "יום המנוחה". אותם אנטי דתיים ושונאי השבת - כשהם עוברים לחיות בחו"ל, הם פשוט מתענגים על אותו יום ראשון שבו העסק שלהם סגור וגם למתחרה אסור לפתוח את עסקיו. הצביעות הזו הייתה כבר לפני שנים לא רבות כאשר לייב לבאייב סגר את הקניון הפרטי שלו - ברמת אביב שבת"א, לרגל השבת. אותם אלה ששבוע קודם לכן החתימו לסגירת הקניון הזה בשבתות משום ההמולה שלו, היו גם אלה שחתמו לפתחו כאשר שמעו את המילה "שבת" בנימוק הסגירה הפרטי של לבאייב.
ולכן יש באמת לתבוע אוטונומיה דתית ורבנית מבית המשפט הישראלי, ליהדות ולחוקיה, ואם לא תצלח הבקשה בארץ קודשינו יש לפנות לבית הדין הבינלאומי" בהאג שבהולנד ואף לאו"ם. בעוד שלגבי כל העסקנים החרדים שמסתבכים בפלילים הרי שאין להעבירם לאוטונומיה דתית זו, משום שמעלליהם אינם בגדר "אוטונומיה דתית" אלא בגדר עבירות פליליות שהן חלק בלתי נפרד מהמדינה הזו, ואי-אפשר לאפשר להם פרבילגייה של "אוטונומיה דתית" כדי לזכות בחנינות שווא, לאחר הרשעותיהם.
