לנגד עינינו הופכות הערכות מלומדות של מתחזים למומחים לאבק פורח.
למשל, "מר ביטחון" הידוע,
שלגלג מתוך שכרותו על אזהרות, שנופגז ברקטות מרצועת עזה. לא נתחשבן כרגע עם סינט בקבוק המנוח, שיש לו עוד לא-מעט שובלים של הערכות, שהפכו לעורבא פרח.
על המשתמט השוטה, שחתום על הזיית אוסלו, אין מה לדבר. רק מדינה מטורפת מכניסה את המוני אויביה לתוך ביתה, מחמשת אותם ומממנת בכסף רב את הטרור שלהם נגדה.
ואחרון, בינתיים, הוא השמן המושחת, שהרס את חבל קטיף וגירש את היהודים ממנו תמורת מחילת עוונותיו הפליליים. ולעסקה מפוקפקת זו יש עוד צד – לא רק משפחת שרון וחבורת הזבל מחוות השקמים – הפרקליטות המסואבת של מדמנת ישראל.
לא רק שרון אשם, אלא גם מי שהצביעו בממשלה ובכנסת בעד הגירוש והשופטים, שאישרו את חוקיות הפשע. דרך אגב, טרם היו פרלמנט ובית משפט בעולם, שלא הצדיק והכשיר
פשעי מלחמה, שעשתה מדינתו.
בכל שלושת האירועים הללו חיזקו קרנפים במדים את מעשי האיוולת, שכורתים את בסיס קיומנו – מי מתוך רפלקס של ציות כלבי, מי מתוך טמטום לשמו ומי מתוך שנאה, רוע ורשעות. והרי הכתובות היו על הקיר ולא בשפת צופן. השלטון המושחת לא היה צריך לסרס את השוטים בחאקי. הם התנדבו לסרס את עצמם, ולהרוס את המדינה – כיוון שהבינו היטב היכן מרוחה החמאה בכריכיהם, ומי מורחהּ.
ביטחון ישראל וטובת עם ישראל לא היה לרגע לנגד עיניהם.
יתר על כן, הגירוש האלים מעמונה שבצפון השומרון, שלווה בפוגרום סדיסטי במתנגדי הגירוש ובמפגינים נגדו – באישור הממשלה ובעידוד מפקדי הגירוש – מלמד היטב על כוונת המחליטים ועל רצונם הרע של המבצעים.
הצגה של דפיקה על מכסה מנוע
אנחנו כשלושה שבועות לפני ציון השנה התשיעית לטיהור האתני של יהודי גוש קטיף – מעשה איוולת מטורף, שנעשה מתוך דבקות במטרה של עבדים נרצעים ומתוך שנאה של אויבי ההתיישבות – מעבר להיותו פשע מלחמה.
לא אכנס לפרטי הפשע, שתוכנן (במימון גוף אנטי-יהודי ידוע – הקרן החד"שה לישראל) חודשים רבים לפני שניתן אישור ממשלתי לאיוולת. משום-מה הצדיקו כל המערכות את כל העבירות האתיות החמורות, שנעשו במהלך הגירוש ב"נחישות וברגישות" של קין ואולי אף גרועים ממנו.
אתייחס לרוע-הלב, לרשעות ולשנאה, שהוליכו את הממשלה ואת מנהלת סל"ע לסחוב רגליים ולדשדש בטיפול במגורשים, שחייהם נהרסו, אין להם פרנסה
וחלקם מתגוררים עד היום בתנאים קשים במחנה העקורים ניצן, או שטרם הגיעו לדיור קבע – לדראון עולם למדינה, שאיבדה בכך את זכות קיומה כמדינה יהודית.
שרון, שעשה הצגה של מתחרט על חלקו בהרס גוש ימית, הבטיח הרים וגבעות לקרבנותיו העתידים, וכהרגלו הסתפק בהצגה להונאת הנוכחים, העם והקרבנות – דפיקה עזה בידו על מכסה המנוע של רכבו ותו לאו. שום קיר לא נבנה מזה, אלא רק עוד בועה של יחסי ציבור, שכיסתה על האמת המרה של הגירוש ושל הטיהור האתני.
ח"כ
זבולון כלפה, יו"ר ועדת-משנה לעניין המגורשים,
סיכם: "נחשפנו לדברים קשים. המציאות עגומה. אין כיום גורם אחד שדואג למתיישבים. מנהלת תנופה [שירשה את מנהלת הרשע סל"ע – אב"ץ] לא פועלת וכל משפחה מתנהלת בעצמה מול משרדי הממשלה השונים ..."
בלשון המעטה, אני משווה את עקורי ניצן למנוצלי השואה – עוד כתם בל-יימחה על המדינה, שמערער מאוד את אשיות קיומה.
