עמר בר-לב. על כל פשעים תכסה שמאלניות

בדיון שלשום (יום ד', 16.7.14) בכנסת, במלאת עשור חסר שנה למנוסה הלאומית מחבל-עזה, בלט ח"כ עמר בר לב, אשר ביקש לאכול את העוגה ולהשאירה שלמה: בר-לב (הבן) הבהיר - וזכה לאמצעי המחשה בדמות שקף מיוחד, שהוכן עבורו באולפן הטלוויזיה - כי מאז "ההינתקות" מספר ההרוגים הישראלים עומד על שליש מכמות ההרוגים ב-4 השנים שקדמו לחורבן גוש-קטיף. אלא שבר-לב בחר להתל בצופים באמצעות מסקנות סרק, נטולות בסיסים השוואתיים ומשוללות קני-מידה סטטיסטיים, זאת מעבר להתעלמות מופגנת מנסיבות משתנות וגורמים חריגים. יש אפוא להבהיר, כי אבדן הביטחון האזרחי בדרום (עד למצב העגום הנתון, שבו טווחי הטילים מכסים את כל שטח המדינה) הייתה בנויה משתי מפולות מדיניות הרסניות: אוסלו וההינתקות. שלב א': אוסלו. הסכם הרפתקני זה מנע מאתנו את הגישה לערים, אשר הפכו ביום אחד לקני-טירור, בזכות ישראל שחימשה בשפע את המקומיים; שלב ב': ההינתקות. מנוסה לאומית נמהרת זו הביאה להפקרה מודעת של הביטחון בכל גבולות הדרום ולמה שמאוחר יותר הגדיר הכזבן הגדול נתניהו (אחרי שהצביע בעד ההסכם) כ"אוטוסטרדה של טירור". תולדות השליטה הישראלית בעזה אם יש מקום להשוואה, הרי שיש להכיר תחילה בתולדות האזור: מאז 1970 - אז החלה ההתיישבות העברית החדשה - הייתה רצועת עזה שקטה ורוגעת עד כדי אידיליה מסוימת, שנרקמה בין יהודים לערבים. הרבה מעבר למה שניתן לחשוב: אנשי נתיבות ושדרות היו עורכים את כל קניותיהם בעזה, מטפלים ברכביהם ואפילו מבקרים אצל רופאי-שיניים עזתיים. במחצית שנות ה-70 התעצמה ההתיישבות בבניין ובמניין והתרחבה לעבר צפון סיני (חבל ימית), בהשראת דיין, רבין ופרס. ההתקוממות הערבית הראשונה ("אינתיפאדת האבנים") באמצע שנות ה-80 פגעה במידה רבה ביחסי השכנות הטובים, עד כדי הדרת רגליהם של יהודים משווקים בחאן-יונס ומחנויות בדיר אל-באלח, אם-כי התקווה המשיכה לפעום בקרב שני הצדדים. אז הגיע אוסלו. הסכם אוסלו איים באופן מובהק על החיים בגוש-קטיף והועיד ההפתעות מרות במפגש יומיומי עם פועלים חקלאיים מהסביבה. ההתמודדות הביטחונית, שנכפתה מדינית בנקודת-זמן זו, קיבלה גוון קודר של עמידה בין חיים ומוות. כאן, אכן, נמנים המספרים הגדולים של הנפגעים בנפש. על-כן, הניסיון להתעלם ממשתנה דרמטי זה, שכמוהו כ"הינתקות" מבחינת ההשפעה המקומית, פרי מרקחת של מדינאים הרפתקנים - הוא כמעט נפשע. לעומת כל אלה, הירידה לכאורה באבידות בנפש מאז "ההינתקות" היא נחלתה של מדיניות ישראלית חדשה, אשר חזתה את האיומים מראש ושמשה את הצבא ביישובי הנגב, ערב הנסיגה מעזה, באמצעות התמגנות מאסיבית. מדינת-ישראל יורדת למחתרת באופן אירוני נוצר מצב הזוי, בו ה"כתומים" יצאו למחות כנגד עקירתם, וחיל ההנדסה של צה"ל הטיל בו-בזמן מפלצות בטון בכל מרחבי הנגב המערבי. מדינת ישראל ירדה אפוא למחתרת ביישובים שהוגדרו מעתה כ"עוטף עזה" (אחרי שדימו אצלנו "לצאת מעזה") בהם שדרות, נתיבות וחבל אשכול; ומאז ועד היום כל ילד שנולד באזור מובל בעריסתו, בבהלה ובבהילות, תחת יבבות סירנה מקפיאות-דם, ל"בטונדה" מזדמנת, בעיירה, במושב או בקיבוץ. הירידה לכאורה במספר ההרוגים הישראלים (ואני משוכנע, כי אין עדיין נתונים מדויקים) היא נחלת התחפרות, מנוסה ומגננה, לצד ניסים גלויים, שהשמאל החל להשתמש בהם כעובדות סטטיסטיות. מספר מקרי האיבה מאז הנסיגה מעזה אך הוכפל והושלש אלא ש"המזל" שיחק. כך, כדוגמה קלאסית, טיל נגד טנקים שנורה לעבר אוטובוס ילדים בסמוך לקיבוץ סעד - היה, בעיני הסטטיסטיקה העיוורת, "מייצר" עשרות הרוגים, אך המציאות הייתה לגמרי אחרת. בעצם הימים הללו נחצה קו אלף הטילים הנשלחים מהשטח הקריטי הנרחב, שהופקר לחסדי ארגוני האיסלאם, וכל סטטיסטיקה מפוכחת אמורה הייתה לשקף טרגדיה לאומית בקנה-מידה מזעזע, אלא שגם כאן הנסים היו ועודם גלויים (הרבה מעבר לחסות שמעניקה "כיפת הברזל"), ומאידך - החינוך להתמגנות - עושה את שלו פיזית, אך, לצערנו, גם מייצר נזקים נפשיים. עד כדי כך, שבכל רגע נתון אנו נאלצים להתנצל מול מצלמות העולם, כי אנו בעצם הטירוריסטים האמתיים בעיצומו של הסיבוב העזתי ה-3 ("צוק איתן"), הואיל ואין לנו אבידות בנפש.... כלום עמר בר-לב שותף להתרשמות שטחית זו, המעמידה אותנו כנאשמים אל הקיר, עקב ההתפעלות שלו עצמו מנתוני-שטח בלתי-סבירים, המצביעים על קרוב לאפס אבידות? ניו-יורק עדיפה על סעד ובארי... זאת ועוד - לפי התפיסה של עמר בר-לב, ניו-יורק עדיפה על סעד ובארי ומלבורן טובה ממשגב ואביבים. זוהי תפיסה פוסט-ציונית, שיש לתת עליה את הדעת ולבחון את תובנותיה מול משנת חסידי סאטמר, המזהירים כבר 70 שנה, כי הקמת מדינה יהודית תגבה מחירים מאמירים לאין ערוך מהישיבה בגלות. האמנם? אם המגמה היא לצמצם הרוגים, האם כדאי, לפי עמר בר-לב, לצאת ממובלעת ביטחונית הרת-אסון, הנקראת "אצבע הגליל", ושמא יש לשקול יציאה גם מהגליל והנגב? אם יש להשוות בין ישראל עם עזה לישראל בלי עזה, הרי שהמשוואה תהיה הגונה אם בצדה האחד תתואר עזה שלפני אוסלו ובצדה האחר עזה שאחרי אוסלו. ערבוב התחומים הוא דמגוגיה זולה בידי מי שכפה מציאויות קיומיות בלתי אפשרויות על קהילות לא לו, ולא עוד, אלא ביקש להפיק ממציאויות הזויות אלו רווחים פוליטיים מהירים. משל הקוזאק הנגזל... יש לומר אפוא נחרצות, כי ישראל השולטת בכל מרחבי עזה הייתה בטוחה לאין שיעור מכל הסדר אפשרי, ביטחוני ו/או מדיני, ועל-אחת-כמה-וכמה מתוצאותיה העגומות של מנוסה לאומית מאורגנת נטולת אחריות ("הינתקות"), אשר הטילה מדינה שלמה לאימת טילים. התערבות בג"ץ בשירות ההתמגנות הלאומית צד ההשוואה המכריע הוא שפע המשאבים הכספיים, שהושקעו במיגון הדרגתי של כל הדרום (בין השאר, בהתערבות בג"ץ), לצד עיבוי מערכי כוחות הצבא בשטח, וביציאה ל-3 מלחמות יקרות, כלכלית ואנושית, שפגעו, לראשונה מאז מלחמת המפרץ, בעורף האזרחי הרגיש ביותר. גלעד שליט החריף את המשוואה לאין שיעור, שעה שה"הינתקות" נכרכה מאז גם באבדן כושר-העמידה הממלכתי המיתולוגי מול נשק הטירור מספר אחד: חטיפה לשם סחיטה. כל זאת בהשראת הגבולות החדשים, אותם הגדיר שרון בכנס הרצליה כ"בני-הגנה". מעשהו הנפסד, אתמול בכנסת, של מפקד סיירת מטכ"ל, ח"כ עמר בר-לב, להצדיק בדיעבד עקירת חלוצים משדותיהם וגירוש בנים-ובונים מבתיהם - על סמך נתונים מעוותים - ראוי להוקעה נמרצת.