מאמר זה לא נכתב ב"צוק איתן".
זהו מאמר בן 7 שנים, תחזית זעם המתקיימת לנגד עינינו המשתאות. כמו שנאומו של נתניהו בפני מזכ"ל האומות המאוחדות בתמוז 2014 אינו שונה
מנאומו של בנג'מין ניתאי בן ה-28 בפני פואד עג'מי לפני 32 שנה. כל נבואות הזעם מתקיימות, כיוון שהאידיאולוגיה מכתיבה את העובדות.
האידיאולוגיה האיסלאמית קוראת לרצח יהודים, ואם לא הצלחת להרוג אותם, הצר את צעדיהם בכל מקום והיה לצנינים בצידו השני. האידיאולוגיה היהודית היא לוותר ולוותר כמה שאפשר ולהמתין עד שהחרב תהיה על הגרון. כך ויתר
דוד בן-גוריון על ירושלים לטובת הסכמי הפסקת אש (לא שביתת נשק כפי שמתרגמים אצלנו את המושג שיש בו מן הקביעות, אלא הפסקת האש, cease-fire, שהוא מושג זמני, קצר מועד מטבעו) וקיבל מלחמה בלתי פוסקת, ושתי מלחמות של ממש.
כמו הוויתור על הגנת נצרים, שבסופו של דבר הגיע להתקפה רבתי על תל אביב, ובַּעְדָה-בַּעְדָה תל אביב. כמו הזלזול בירי על שדרות, שהגיע להרעשה בלתי פוסקת של אשקלון, אשדוד וכל ישובי השפלה. אבל הדוגמה הקלסית היא הוויתור על שדה התעופה של ירושלים בעטרות, שבסופו של דבר מסתיים במצור אווירי על ישראל.
פעם אחר פעם מגלים היהודים סלחנות כלפי הצנינים הקטנים ומוצאים עצמם בסופו של דבר מדממים קשות כדי להתגבר על החרבות הגדולות שצמחו מהן. שוב ושוב הם מופתעים מכך שהעשבים השוטים הופכים ליער סבוך ואוכל אדם ששורשיו נטועים באידיאולוגיה של רצח-עם ומנהרות הטרור. למרות הניסיון המר של אוסלו שהוכיח מ"חומת מגן" ואילך שכיסוח הדשא התמידי הוא התשובה לעשבים שוטים, חמאס הוא זה שהרתיע את עושי המדיניות, ולא להפך, עד שתל אביב באה תחת הרעשה. מספר הרוגי מלחמת לבנון תמוז 2006 דמו להפליא למספר ההרוגים בשש השנים שקדמו למנוסה מרצועת הביטחון, וכך הלאה.
יש מושג אמריקני ידוע של יחס כלפי חטאים למיניהם הקרוי אפס-סובלנות. אפס סובלנות לעישון בתחומי בית החולים, או אפס סובלנות לכלי נשק, וכל מה שיכול לשמש נשק, בתוך מטוס. על ישראל לאמץ אפס סובלנות כלפי הפגיעה ולו הקלה ביותר בריבונותה. לאחר ניקוייה של עזה מכלי נשק (פירוז, בשפה המכובסת של דיפלומטים) חובה עלינו לשוב לעטרות, להפעיל את שדה התעופה, ולנקוט במדיניות של אפס סובלנות כלפי כל פגיעה בתנועה האווירית - ממטוס ג'מבו ועד לדאון אימונים. אין הבדל בין ירי נק"ל לעבר צסנה הממריא מעטרות לירי מרצועת עזה על ג'מבו הנוחת בנתב"ג.
את המילים אפס סובלנות יש הכרח לתרגם למעשים. הדאחייה הוא דוגמה מסוימת. הרס מוחלט של כל סימני שלטון-החמאס בעזה, כולל בית החולים שיפא, כולל אוניברסיטת אל-אזהאר של עזה, כולל המסגד הגדול שבו נושא המופתי את נאומי ההסתה חוצבי הלבות, כתגובה לפצמ"ר על פועל תאילנדי בנתיב העשרה. השמדת המוקטעה על כל היושבים בה כתגובה להתגרות בתנועה האווירית של שדה התעופה של ירושלים. וכמובן, המשך כיסוח הדשא ללא מורא.
לא רוצים? בפעם הבאה שחמאס ישלח 100 רקטות על נתב"ג, שמהן יפגעו שלוש בשטח שדה התעופה עצמו, יכריז מנהל התעופה האמריקני על בן-גוריון כפסול לתעופה אזרחית לעולם ועד, ואז באמת תבוא הישועה לתושבי שוהם, כשרק אל על תמריא מנתב"ג, במחירים שאיש, חוץ מן המיליארדר מייקל בלומברג, לא יוכל להרשות לעצמו לשלמם.