"הגנה עצמית - הוא החוק העתיק ביותר של הטבע". (ג'ון דריידן)
"רעה היא מלחמה, רעה ומאוסה, אבל האנשים במלחמה יפים לעיתים יותר מאשר בחיי יום יום". (זאב ז'בוטינסקי)
שלב א'
בשלב א' של העימות עם חמאס, ביבי והקבינט פעלו בחוכמה, באיפוק ובשיקול דעת שהביאו לישראל את התמיכה הבינלאומית המבוקשת, כאשר רוב המדינות המערביות ובראשם ארה"ב הסכימו, שיש לישראל זכות להגנה עצמית, שפירושה בשטח להגיב בכוח לרבות פעולה קרקעית.
שלב ב'-ג'
עם ההכרה, שאין לעבור לסדר היום, להמשך התקיפות של חמאס את עוטף עזה ובעומק ערי ישראל, החל שלב ב'-ג' של הלחימה כולל כניסה קרקעית בליווי מאסיבי של תקיפות אוויריות.
המטרה של חיסול המנהרות כמעט והושלמה ורוב המנהרות שנמצאו או ידעו עליהן מודיעינית, נהרסו ופוצצו לכל עבר. תשתיות חמאס ומתקנים נפגעו ונהרסו.
ניתן היה לעשות יותר, מבלי לכבוש מעשית את עזה
אין מחלוקת צבאית מבצעית שמבחינת הזמן שצה"ל שהה בעזה כ-30 יום, ניתן היה להספיק יותר, לנוע יותר מהר ולפגוע יותר בחמאס הצבאי ובהנהגה.
לנתק את עזה ולהטיל עליה מצור
לא הייתה בעיה צבאית להגיע לים, לחלק את רצועת עזה לגזרות ולבודד את העיר מכל עבר.
ניתן היה ואפשר היה לבצע פעולות כירורגיות בתוך עזה מאוויר, מהים והיבשה, לניטרול וחיסול מוקדי כוח, מוקדי איום טילים ומוקדי הנהגת חמאס, שבגדול נפגעו אך לא בצורה כואבת ונואשת.
ההתחשבות בדעת הקהל הבינלאומית
אסור לנו לזלזל, באלמנט הבינלאומי כאשר באופן מסורתי, רוב העולם נגדינו ובוודאי בזמן המלחמה, כשידינו על העליונה.
העובדה שחמאס שיגר 3000 רקטות, אשר לא גרמו נזק ממשי, בגלל נס "כיפת הברזל", לא משחק תפקיד בתקשורת העולמית.
את העולם מעניינות התמונות של ההרס בעזה, הפגיעות בבתי-ספר, בתי-חולים ומסגדים כהוכחה ליתרון הצבאי המוחלט של ישראל, מבלי לתת רמז לעובדה שחמאס תקף וירה משך שנים על עוטף עזה והיפר סדרתית כל הפסקת אש מוצעת.
מה שמשכנע את התקשורת העולמית, אלה התוצאות שנראות בתמונות ולא המניעים.
מנסיגה להתקפה מדינית
הזדמנות פז לנצל את המצב הפוליטי המיוחד שנוצר, כאשר מצרים ורוב מדינות ערב שבאזור, כולל ארה"ב ואירופה, הבינו והפנימו את הסכנה של החמאס כחלק מהאסלם הקיצוני המשתלט וזוחל לרוב ארצות אירופה, תוך איום ממשי גם על ארצות ערב בראשות מצרים.
ההצעה של ליברמן, למסור את עזה לפיקוח האו"ם, היא בהחלט מעניינת, אך לא נראה לי שהם יקבלו על הדיל המוצע וההזדמנות לקחת אחריות על האזור המסוכן והמסכן הזה.
אי לכך ובשל כך - מה שנשאר זה להגיע להסדר עם מצרים ארה"ב והאו"ם, להודנא ארוכת טווח ואם אפשר לפירוז הרצועה - מה טוב.
אפשר יהיה לראות בזה הישג ממשי, תמורת הקלות מעברים והקלות במצור הימי, אך אני בספק גדול אם ניתן להפליג בכוונות רציניות כל כך רחוקות.
בשל זה - נסתפק בהודנא ל-10 שנים. זה לא אידיאלי, זה לא כל כך נורמלי אבל זה נראה לפחות ריאלי.
העובדה שחיסול חמאס לא הייתה מטרה מוגדרת של המבצע, נבעה אולי מהדעה הכללית, שאת המשוגע הזה - חמאס" - אנחנו כבר מכירים ויודעים מיהו, ומי יודע מי יבוא במקומו, אז כדאי להשאירו מוכה חבול, עם אזהרת מסע - "לצוק איתן 2".
הערות והרהורים
1. הרעיון של
ציפי לבני, למסור את עזה לאבו-מאזן, לשליטתו ושלטונו - נראה לי רחוק, לא ריאלי ולא פונקציונלי.
2. אבו-מאזן, לא רצוי בעזה, מפחד להיכנס לשם וחמאס, למרות המכות עדיין שולט במקום ולא יוותר בקלות.
3. הנשיא לשעבר ג'ימי קרטר, ממשיך בכישלונות שלו במזרח התיכון וממליץ על הכרה בחמאס. לא מספיק שהדיח את השאה באירן והביא לאזור את האייטולות, עכשיו הוא גם רוצה לאזרח את חמאס.
