יושבים באולפן פרופסורית אחת ודוקטור אחד ומנחה אחד לפחות. הפרופסורית מסבירה את הסכנות האיומות שנובעות מגל ההסתה הגזעני, והדוקטור מתעצבן ואומר לה שלא מספיק להתריע והגיע הזמן לעשות מעשה. המנחה סקרן לדעת מה בדיוק מציע הדוקטור לעשות ושני המלומדים הנאורים מפליגים בשבחי הדמוקרטיה ו
חופש הביטוי. כשהם מגיעים לשלב ההטפה הנחרצת למען הפלורליזם, אני צונח מול הטלוויזיה באפיסת כוחות הגוף והנפש.
עם פלורליזם כזה - מי בכלל צריך דיקטטורה ז'דנוביסטית? כשהמנחה הנאור מנווט בבטחה את הפרופסורית והדוקטור כמו מנצח וירטואוזי של מקהלת הצבא האדום, אין בכלל שאלה מי צודק ומי חכם ומי נעלה ונפלא ומתקדם. חופש הביטוי חוגג את נצחונו, כשהוא מניח מגף מסומר על גרונו של הטוקבקיסט הברברי, הפרימיטיבי, הנחות, שמעז לבטא את דעתו הנפשעת עם המון שגיאות כתיב.
האמת היא שאכן אנו עדים בזמן האחרון לגל של הסתה נוראית. אך ההסתה הזאת מתחוללת נגד הרוב הפטריוטי בצבור הישראלי. זאת אותה הסתה שהפכה את כולנו לרוצחי ראש ממשלה, שונאי ערבים ושורפי מסגדים. השאלה שצריך לברר היא: מדוע דווקא עכשיו? למה, מה קרה?
נדמה לי שההסתה הזאת אינה אלא הסטה. "הציבור הנאור" מפעיל את כל תותחיו המתלהמים כדי להסיט את תשומת הלב מן הנושאים האמיתיים אל מאבק נגד כוחות ורעיונות המאיימים על מוקדי הכוח שלו. הבריונים נמוכי המצח שמציפים את הרשתות בלהג עלג ונלעג עושים שירות פנטסטי למכונת התעמולה של המיעוט השליט. הם מוכיחים בעליל את נחיתותם מול השבט האנטי-גזעני ועתיר המוסר הנצחי.
בהירי המבט
כי הנושאים האמיתיים מציבים בפני האוליגרכיה בעיות לא פשוטות. אין להם מושג ירוק איך לענות לקושיא פשוטה כמו: "איך אפשר לדבר על פתרון מדיני, כאשר החמאס מסרב לקבל את קיום ישראל בכל צורה שהיא?" לא עולה בדעת בני-העליון בהירי-המבט להודות בכשלון הקונספציה ההזויה של אוסלו ובנותיה. הרי אם יחשבו בהגיון וישנו את הדוקטרינה הדוגמטית שדרדרה את ישראל למעגל דמים נורא - מה יהיה ההבדל בינם לבין האספסוף הימני הנחות?
זאת האמת: השבט הלבן נלחם על זהותו, על הגדרתו העצמית. זה לא עניין של דעות רציונליות, אלא של אמונה מיסטית בעליונותו התרבותית, אולי אפילו בעליונותו הגנטית. הכת הזעירה הזאת שולטת בכמעט כל מוקדי הכוח האמיתיים בישראל, אך אין לה הגדרה עצמית פוזיטיבית. היא מגדירה את עצמה על דרך השלילה: "אנחנו לא נרד לרמה שלהם!" זאת המנטליות הבולשביקית, ששורשיה נובעים ישירות מן הדרך היעקובינית של המהפכה הצרפתית. במרכז עומד המאבק נגד האויב הפנימי, היריב הרעיוני. אלא שבעידן הפוסטמודרני, ההסתה נגד "האחר" נעשית בשם "הסובלנות כלפי האחר". בוקר טוב, מיסטר אורוול.
אחת התופעות המדהימות בחודשיים האחרונים הייתה התהום שנחשפה בין רוחו ואופיו של הציבור הרחב בישראל, לבין רוחה ואופיה של הנהגתו הרשמית והפחות-רשמית. המוני בית ישראל הפגינו בעיצומם של ימי בין המצרים גל אדיר של אהבת-חינם, סולידריות, התנדבות, רוח הקרבה ואהבת המולדת. המעמד השליט נהג בדיוק להפך, אך הסתיר זאת בשלל המצאות לשוניות, כגון "לפעול מהשכל ולא מהרגש", "המבוגר האחראי" וכך הלאה. השתמעה מכך התנשאות פטרונית על הציבור הרחב: מי שדוגל במדיניות תקיפה אינו פועל בשכל, ואינו אלא אינפנטיל חסר אחריות.
שטיפת המוח הנוכחית נגד "סכנת הגזענות" כביכול, אינה אלא מגננה אחרונה בקרב הנואש נגד זהותו ורוחו של רוב הציבור. ניפוח מלאכותי של כמה דברי הבל שנשמעו בסימטאות החשוכות של המבוך האינטרנטי משרת את הנצחת העוצמה בידי המיעוט המתנשא. כאשר רוב הצבור מבטא עמדה פטריוטית זה "סכנה לדמוקרטיה". מדוע? הרי לימדונו חכמי הנאורים שבדמוקרטיה מכריעים בנושאי ציבור על-פי רוב דעות! אך הפוסטמודרנים, הנושאים את שם הליברליזם לשווא, מבדילים בין דעות "נכונות" (פוליטיקלי קורקט) לבין דעות "פסולות". ומכאן קצרה הדרך להוכיח שרוב דעות דמוקרטי הוא הצעד הראשון המוביל לנפילת הרפובליקה הוויימארית, או במלים אחרות - רוב הישראלים הם נאצים! לפי ההגיון הנפתל הזה, המיעוט הצודק הוא נשמת אפה של הדמוקרטיה ורצון הרוב הוא מעצם ההגדרה פאשיזם גזעני. חופש הביטוי נועד לאנשי שלומנו הנאורים ולא לאספסוף הנבער. זאת הדמוקרטיה האמיתית!
הכת השלטת
אז אולי המצב הקיצוני הזה, כשרוב ענק של אזרחי המדינה ניצבים בנחישות לטובת הכלל וכת המיעוט מסתערת עליו בחמת זעם, עשוי לעורר את הצבור מאשליותיו? הרי התופעה הזאת לא התחילה היום. מאז 1977, כמעט כל מנהיג שנבחר על סמך הבטחות לביצוע מדיניות מסוימת, הפך את עורו ושינה את טעמו ברגע שהגיע לכס השלטון. אין כאן טיפת מקריות, אלא תבנית עקבית. אפילו צוטט בהקשר הזה קטע משיר פופולרי: "דברים שרואים מכאן לא רואים משם". מעילת הנבחרים באמון הבוחרים הפכה בישראל לדרך חיים כמעט מובנת מאליה.
כל זה קורה מסיבה כפולה: מחד-גיסא - שיטת הממשל בישראל היא ריכוזית במידה קיצונית וסמכויות הממשל המרכזי מכתיבות כמעט כל פרט בחיי האזרחים, ומאידך-גיסא - העוצמה האמיתית אינה נמצאת בידיהם של נבחרי הצבור, אלא בידי אותה קבוצת זעירה של פקידים, פרקליטים, אנשי תקשורת, בעלי הון, אקדמאים ואמנים. כל נבחר צבור המגיע לעמדת השפעה, הופך כמעט אוטומטית לשבוי של הפונקציונרים המקיפים אותו ושל המשפטנים והתקשורתנים המהלכים עליו אימים. אין לו ממש ברירה אלא להתיישר עם הקו המקובל על האוליגרכיה.
מה שקרה בחודשיים שחלפו מאז חטיפת שלושת הנערים ורציחתם ועד לשלהי מבצע "צוק איתן", הדליק אלפי נורות אדומות בתודעת הכת השלטת. התקשורת הישירה והמוחשית בין המוני העם לבין הדרג הפוליטי הולידה תופעות מחרידות מבחינת המיעוט השולט: כל מיני פוליטיקאים התחילו להתבטא באופן עצמאי ולמשוך לכיוונים "לא אחראיים". נוצר שם תקדים מסוכן מאד: נבחרי צבור המבטאים בחופשיות את רחשי לבם של בוחריהם. מצב כזה הוא בלתי נסבל מבחינת המיעוט השליט, כי מסקנת הצבור עלולה להיות ששכבת הפונקציונרים וסוכני ההשפעה האחרים היא מיותרת ואולי אף מזיקה לאינטרס האמיתי של הצבור. לפיכך, פתחו האוליגרכים במסע הסתה והשמצה נגד אותם נבחרי צבור שעוד לא למדו לפחד מבעלי הבית האמיתיים. התחילו לקרוא להם "פופוליסטים", "מסיתים", "גזענים" ו"סכנה לדמוקרטיה". מנסים לסתום להם את הפה בשם "חופש הביטוי", לפסול את דעת הרוב בשם "הדמוקרטיה" ולהשתיק ביטויי אמונה ומסורת בשם "ערכי היהדות". הם אפילו לא מנסים להסוות את הסתירות המגוחכות, כי הם למדו שאם חוזרים על שקר אלפי פעמים, הוא הופך להיות האמת.
צריך להבין שזאת אינה בעיה נקודתית, אלא כשל מערכתי, מבני. כל עוד המבנה החוקתי בישראל הוא ריכוזי במידה כל כך קיצונית, אי-אפשר למנוע השתלטות של קבוצות קטנות על מוקדי הכח במדינה. מי שרוצה באמת שישראל תהיה חברה חופשית, צריך להבין שחייבים לבזר את עוצמת השלטון הלאומי. חוקה פדרלית עשויה להחזיר לצבור את השליטה על חייו ולעודד תרבות דמוקרטית באמת, עם נבחרים העושים כמיטב יכולתם לשרת את רצון בוחריהם.
דמוקרטיה יהודית
זאת גם הדרך היהודית האמיתית. בשלהי מבצע "צוק איתן" קראנו את פרשת "דברים" ובה מתוארת שיטת הממשל העברית, כפי שאומר משה רבנו: "וָאֹמַר אֲלֵכֶם בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר לֹא אוּכַל לְבַדִּי שְׂאֵת אֶתְכֶם ... הָבוּ לָכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וּנְבֹנִים וִידֻעִים לְשִׁבְטֵיכֶם וַאֲשִׂימֵם בְּרָאשֵׁיכֶם. וַתַּעֲנוּ אֹתִי וַתֹּאמְרוּ טוֹב הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ לַעֲשׂוֹת. וָאֶקַּח אֶת רָאשֵׁי שִׁבְטֵיכֶם אֲנָשִׁים חֲכָמִים וִידֻעִים וָאֶתֵּן אוֹתָם רָאשִׁים עֲלֵיכֶם שָׂרֵי אֲלָפִים וְשָׂרֵי מֵאוֹת וְשָׂרֵי חֲמִשִּׁים וְשָׂרֵי עֲשָׂרֹת וְשֹׁטְרִים לְשִׁבְטֵיכֶם." המנהיגות העברית נבחרת על-ידי החברים בכל קהילה ("הָבוּ לָכֶם"), ומתוכה צומחת ההנהגה הלאומית. זאת שיטה יותר דמוקרטית מהשיטה הריכוזית הקיימת כיום בישראל והיא מבטיחה נאמנות של שליחי הצבור לאזרחים שבחרו בהם.
וזה בדיוק מה שמפחיד את השבט הלבן בימינו: דמוקרטיה יהודית תהפוך אותו למיותר ותשלול ממנו את עוצמתו המופרזת. זאת הסיבה האמיתית להסתה הממוסדת בעת הזאת: ניסיון להסטה של תשומת הלב הצבורית מסוגיות קיומיות לזוטות מפוברקות. ואת זה צריך להפסיק!