דימטרי שומסקי צודק בדרך כלל בטענתו ש"לישראלים החילוניים, לרבות אנשי השמאל המובהק שבהם, אין למעשה, שפה לאומית חלופית לזו הדתית מקראית כדי להגדיר את הבסיס הלגיטימי של קיומם המדיני המודרני", זאת בבקרו את מבקרי מח"ט גבעתי אל"ם עופר וינטר, שביטא זיקה בין הממד התאולוגי לבין הממד הלאומי מדיני. זה מזכיר את הבדיחה שבעוד שלפי הדתיים הלאומיים, "עם ישראל לארץ ישראל, על-פי תורת ישראל", הרי לפי החילונים " אין אלוהים והוא הבטיח לנו את
הארץ".
כאלטרנטיבה רעיונית מציע שומסקי "הגדרתה החוקתית המחודשת של ישראל כמדינת הלאום האזרחי הישראלי". על פניה זוהי הצעה מרעננת ונורמטיבית כמקובל במערב, המתאפיין בלאום אזרחי המחויב למעשה לא רק מהלאומיות אלא גם מהדמוקרטיה המודרנית. אולם בהמשך דבריו הוא כותב - "הגדרה ארצית אזרחית, שתהיה יהודית דייה בכל המובנים המהותיים של ה"יהודיות", ולא רק משום ש"ישראלי" הוא מושג הטעון בזיכרונות יהודיים מובהקים, ומשום שהשפה העברית, הדומיננטית מטבע הדברים במרחב הציבורי הישראלי, הנה שפה שאין עוררין על יהודיותה. הגדרה ארצית אזרחית, שבניגוד לפלפולים תיאורטיים מיושנים על אופייה העוין כביכול לפרטיקולריות אתנית תרבותית, לא תבטל את הלאומיים האתניים- הדתיים שמרכיבים את גוף האזרחות הישראלית, ולא תפגע בקווי האופי התרבותיים הייחודים שלהם, אלא תכיל אותם מחדש במסגרת אזרחית מדינית פתוחה וגמישה".
שפה יהודית
דברים אלו מעוררים בהכרח מספר תמיהות: א. כיצד ניתן לקיים הגדרה יהודית כך שתהיה כלל אזרחית ארצית? ב. ישראל אינו מושג הטעון בזיכרונות יהודיים כי הוא טרום המושג יהודי ושייך לתקופת המקרא. ג. העברית אינה שפה יהודית, לפחות לא מובהקת ככזו. כשפת דיבור אופפת כל היא שימשה רק בישוב העברי, גם אם למדו ודיברו אותה יהודים ברחבי העולם. היא גם השפה החיונית למיעוטים בארץ להשתלבותם ולניעותם החברתית כלכלית, ואינה הופכת אותם ליהודים. ד. אם שומסקי מצדד בלאום אזרחי ישראלי (שהרי הוא כותב על כך מפורשות), כיצד בסוף הקטע המצוטט הוא מדבר רק על "גוף האזרחות הישראלית" (המוכרת גם כיום), בטענו שה"לאומיים האתניים הדתיים" לא יבוטלו ולא יפגעו קווי האופי התרבותיים הייחודיים שלהם? כיצד ייווצר הלאום האזרחי הישראלי?
המערכת הפוליטית לא תקדם לאום אזרחי ישראלי. ייתכן שאם הוא יתרקם בעתיד הוא לא בהכרח יעלה יפה. כלל לא בטוח ששומסקי תרם במאמר זה רעיונית להצלחתו.