רק לא מזמן חלקו לעם מחמאות על "חוסנו", וכבר מתגלים בקיעים בחוסן הזה משני כיוונים - מקרב אנשי הקיבוצים ב-'עוטף עזה' ומקרב אנשי התקשורת. אלה ואלה שואלים בקוצר רוח, למה הרקטות על ישראל עדיין מוסיפות להתעופף, ומדוע הממשלה אינה מגלה לעם את תוכנית-האב שלה, ושמא בכלל אין לה כזאת? השמאל מנצל את חולשת המתלוננים להגניב אל תוך השיח הציבורי את הסיסמה החבוטה של "האופק המדיני": בהנחה שהחמאס יפנה את מקומו ברצועה מרצון (הנחה חסרת שחר), ובהנחה שהפתח מסוגל לתפוס שם את השלטון ולקיימו (הנחה חסרת בסיס), ובהנחה שאבו-מאזן וחבורתו מתונים ו-'שוחרי שלום' יותר מאשר החמאס (הנחה מצוצה מן האצבע) - יהיה ניתן לאחד את מה שהם קוראים 'הגדה המערבית' עם הרצועה לכדי מדינה פלשתינית אחת, שעימה יהיה לישראל שלום נצח (הזיה פסיכדלית). וכאשר יפרוץ השלום המשיחי הזה, או אז - לא יעופו עוד רקטות על עוטף עזה. ולשמע ההבטחה הזוהרת הזאת - השמאלנים, כמו בני ישראל למשה במדבר, צועקים לנתניהו 'הב לנו אופק!...'
זה הזמן לעשות קצת סדר במחשבות. זו זכותם המלאה של תושבי אזור מוכה פצמ"רים (ואולי גם חובתם) להתרחק מן הסכנה, אם שהייתם אינה הכרחית מטעמים משקיים או ביטחוניים. אולם סבלם של מי שהפכו זמנית לפליטים אסור שישפיע על השיקולים הביטחוניים או המדיניים של הדרג המחליט. זה בדיוק פירושו של "החוסן" הנדרש מן העם: לאפשר לחימה בקור רוח וביישוב הדעת. יש טעם רב בקריאתו של נתניהו לסבלנות, שהשורש שלה הוא מלשון 'סבל'.
לתשומת לב המגישות קצרות הרוח בתקשורת, השואלות בקול מתפנק, האם כבר יש לנו "מלחמת התשה" חדשה: השאלה הזאת, בטון הזה, היא בעצמה מאריכה את המלחמה, יוצרת אצל האויב את הרושם, שאצלנו הסבלנות הולכת ונגמרת, בעוד אשר אצלם מחנכים על הסיסמה - "אללה מעא אל סאבירין" - אללה עם הסבלנים. השמאל עובד עם 'מנטרות', סיסמאות כפייתיות כמו השאלה 'הלנצח תאכל חרב?', המשאירה אותך עם הלשון בחוץ. תשיב בחיוב, ואתה 'מחרחר מלחמה' ואם בשלילה - אתה שקרן. האופציה של מלחמת-התשה אינה רצויה, אמנם, אבל היא לגיטימית. מותר להנהגה להעריך שהחמאס יישבר לפנינו, ועדיף סבל ההתשה על הקורבנות של מתקפה נמהרת. מותר לה גם לטעות.
אין לזלזל בסבלן של המשפחות, ששוב ושוב נאלצות לעזוב בית ולהיטלטל עם הילדים אל קורת גג זרה. לא נעים להטיף להן בשעת צרתן, ובכל זאת להן יש, ברוך השם, לאן לחזור. שלא כשכנים שלהם, יהודים ישראלים כמותם, שלפני 9 שנים נעקרו מבתיהם ללא שוב, והבתים הוחרבו עד היסוד ונמסרו לאויב. חלקם פליטים עד היום! לא שמענו מתושבי 'העוטף' אפילו התחלה של הרהור שאלולא גורשו היהודים, הם לא היו צריכים להימלט היום מבתיהם, השערה שאינה מופרכת כלל. לו נשארו חיילים ו
מתנחלים ברצועה, החמאס לא היה משתלט עליה! וגם לא שמענו מפי הפליטים של היום כל הודאה בטעות - שלא לדבר על התנצלות - על שהם בעצמם דחפו את שכניהם החוצה, וכאשר ראו אותם באוטובוסי הגירוש מוכים, מושפלים, עזובים ונואשים - היו מהם שהריעו ומחאו כפיים ולא נשמע מהם אפילו קול אחד של השתתפות אנושית, פשוטה, בצער זולתם. חבל, שאין יודעים שם ייסורי מצפון, אך עדיין לא מאוחר.
לא היה מקום להפגנה מול בית ראש הממשלה. כאשר נשאלו, מה הם דורשים בדיוק, לא הצליחו לנסח תשובה מגובשת ורהוטה. הכל מסכימים, שהממשלה סיפקה לעם צבא מצוין ואמצעי לחימה, שחלקם - כמו 'כיפת ברזל', 'מעיל רוח', 'מגן רקיע' ומל"טים - יחידים ומיוחדים בעולם. כמו-כן, הכל מסכימים שמעט מדינות, אם בכלל, מנחיתות על אויביהן מכות קשות כמו מה שיורד על מנהיגי החמאס ועל מעוזיו בימים ובשעות האלה. על מה הביקורת? שהממשלה מהססת לשלוח את החיילים לכבוש שטחים מן האויב. לו הייתה כוונתם לשוב אל חורבות היישובים היהודיים על-מנת לבנותם שוב, אולי הייתה זאת תכלית ראויה. אבל לכבוש על-מנת למסור לאבו-מאזן? מי שאת ז א ת דורש מן הממשלה, סימן שלא שכח כלום ולא למד כלום מן הפשע הלאומי של גירוש היהודים את עצמם בשנת 2005.
חייבים להפסיק את רוח הנכאים הנושבת - בעיקר מן הטלוויזיה. עד אין סוף מחטטים שם ב'עזיבה ההמונית' של הקיבוצים הקרובים לגבול. נזק מינימלי לטיח בחצר בית מנפחים מחוץ לכל פרופורציה, ומקרינים שוב ושוב. ואת הפצמ"רים הפכו לגיבורי היום, כאלו האויב המציא פה את נשק יום הדין. בכל - מגזימים מעבר לכל מידה. יחי אלוהי הרייטינג, גם אם הוא משרת את האויב. אותה שעה, לא מן הנמנע שדווקא האויב הגיע לסוף דרכו, ואלולא הערוצים שלנו, הוא כבר היה מתקפל. ראייה לכך הן אולי עשרות ההוצאות להורג, ברחוב, סטייל דא'עש או סטייל הימים האחרונים של הרייך הנאצי, כאשר ברחובות ברלין הנצורה והמופגזת הסתובבה חבורת מרצחי ס.ס. ועימה תליין ובידו חבל תלייה מגולגל. באמצע הרחוב, על עצים ועמודים, על ימין ושמאל הם תלו בני אדם באשמת עריקה כביכול או הפצת שמועות וכדומה. המטרה: להשליט משמעת ע"י הטלת אימה - מול הסוף שנראה לעין.
יש כאן משחק פוקר עם האויב. את הבלוף שלו לא מגלים, כי פוחדים פחד מוות. לעומת זאת, את הסודות שלנו האויב לומד חיש מהר, מן הקיביצרים של התקשורת.
כך אפשר לשחק?