כאשר בית המשפט דן בבקשות ביניים, הוא מוסמך לפסוק הוצאות לטובת הצד אשר טענותיו התקבלו, והוצאות אלה משולמות מכיסו של הצד אשר טענותיו נדחו. סכום ההוצאות עשוי להגיע לכדי אלפי שקלים ולפעמים אף עשרות אלפי שקלים. בפסיקת סכום ההוצאות, בית המשפט אינו נוהג לנמק מדוע בחר לפסוק סכום זה או אחר, אלא אם מדובר בהוצאות עונשיות.
מקור סמכותו של בית המשפט הוא סעיף 75 לחוק בתי המשפט, התשמ"ד-1984, המקנה לו סמכות לתת כל סעד שיראה לנכון - גם בהליך ביניים. תקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984, אינן מסדירות את גובה ההוצאות, אלא מתוות כללים בדבר אופן פסיקת ההוצאות. אומנם תקנה 513 מתווה דרך לחישוב ההוצאות - אך היא לא מסדירה בקשות ביניים, שאינן כרוכות בתשלום אגרה או העדה של עדים. תקנה 514 מסמיכה את בית המשפט להטיל על אחד הצדדים את הוצאות ההליך "בשיעור שימצא לנכון בנסיבות העניין", והנה יש לנו כאן שיקול דעת בלתי מוגבל לעניין גובה ההוצאות.
פסיקת בית משפט העליון קבעה, כי פרט למקרים חריגים בהם נפלה טעות קיצונית, אין ערכאת הערעור מתערבת בפסיקת הוצאות. על כן, לא נותר לבעל דין שנפסקו נגדו הוצאות אלא לקבל עליו את הדין.
בפסק הדין בעניין ע"א 2579/11, התווה השופט
צבי זילברטל את החריגים לכלל זה, שבהם ניתן לערער על גובה ההוצאות שנפסקו, ואלה הם:
- חריג ראשון: כאשר בית המשפט לא ערך הבחנה בין הסכום שנפסק כהוצאות לבין הסכום שנפסק כשכר טירחת עורך דין. ואולם, במקרים רבים של בקשות ביניים פוסקים בתי המשפט סכום כולל של הוצאות, מבלי לציין מה מתוך זה נפסק כשכר טירחת עורך דין ואילו הוצאות נגרמו לצד השני. במצב דברים זה, לא ניתן לערער על גובה ההוצאות שנפסקו.
- חריג שני: כאשר כל אחד מבעלי הדין בצד אחד חויב בנפרד. כלל זה אינו רלוונטי במקרים בהם יש רק צד אחד לדיון.
- חריג שלישי: כאשר ההוצאות שנפסקו אינן עומדות בכל יחס לכלל שלפיו זכאי הזוכה להחזר ריאלי של הוצאותיו על-מנת שלא יסבול חסרון כיס. נאמר עוד, כי בית המשפט רשאי לפסוק כך - אך עליו לנמק מדוע בחר בכך.
זאת ועוד: פסיקת בית משפט העליון קבעה, כי פסיקת הוצאות אינה בגדר עונש של בעל הדין. כך כתב הרשם דאז
יגאל מרזל (בג"ץ 891/05): "פסיקת הוצאות אינה ענישה של בעל הדין שהפסיד על כי גרר את יריבו לדין. ממילא שיעור ההוצאות שיש לפסוק אינו עונשי ואל לו לעלות על ההוצאות שהוצאו בפועל".
למרות זאת דומה, כי בתי המשפט לא שמים לנגד עיניהם את הקביעה, שהוצאות אינן צריכות להיות עונשיות, ואף אינן צריכות להוות גורם מרתיע, והם פוסקים סכומים ניכרים וגבוהים, מבלי שיש לבעלי הדין אפשרות לערער על פסיקות אלה.
יש להקיש מתחומי משפט אחרים, בהם קבע המחוקק אמות מידה ברורות לגובה התשלום שיש להשית על הציבור. כך למשל, עירייה אינה מוסמכת לפסוק קנס בגין עבירה על חוק עזר הגבוה מ-3,600 שקל - ראו סעיף 254 לפקודת העיריות (נוסח חדש). בעבירות קנס שאינן עבירות תעבורה, ואינן דורשות את קיומה של "מחשבה פלילית" - נקבע בסעיף 221(ב) לחוק סדר הדין הפלילי, התשמ"ב-1982 כי שיעור הקנס לא יעלה על השיעור שנקבע לו בחיקוק או על 730 שקל לגבי עבירה ראשונה ועל 1,400 שקל לגבי עבירה נוספת. בצו התעבורה (עבירות קנס), התשס"ב-2002 נקבעו דרגות של קנסות החל מ-100 שקל ועד ל-1,000 שקל. הסכום הגבוה מוטל בגין עבירות שיש בהן לסכן חיים של המשתמשים בדרך. למשל: אי-ציות לרמזור ונסיעה באור אדום - עבירה חמורה לכל הדעות.
כך גם בעניין פסיקת הוצאות משפט בהליכי ביניים: רצוי וראוי לקבוע בחקיקה את מתחם שיקול הדעת השיפוטי בנושא זה. גם בעניין זה, כמו בעניינים רבים אחרים, יש לפסוע לאורו של חוק יסוד:
כבוד האדם וחירותו, הקובע כי "אין פוגעים בקניינו של אדם", אלא בחוק ההולם את ערכיה של מדינת ישראל, שנועד לתכלית ראויה ובמידה שאינה עולה על הנדרש.
כפי שהמחוקק מצא לנכון להגביל את שיעור הקנסות שניתן להטיל בגין עבירות קנס וכן להבנות את שיקול דעתו השיפוטי של בית משפט בבואו לפסוק עונש בגין עבירה פלילית שאינה עבירת קנס - כך ראוי שיתווה את שיקול דעתו של בית המשפט בדבר גובה סכומי ההוצאות שהוא רשאי לפסוק בבקשות ביניים.
