ערוץ 10 בצרות כלכליות. זה לא סוד. ההפסדים שנצברו מאז החל הערוץ לפעול, כבר מזמן עברו את רף מיליארד השקלים. ועל כן אין זה פלא ששניים מבין המייסדים: -
רון לאודר וארנון מילצ' ן - נטשו את מאבק ההישרדות, כשהם משאירים ליד הגה הניהול, בבדידות לא מזהירה, את
יוסי מימן, המעוניין אף הוא להשתחרר מההשקעה הכושלת. יהיה אשר יהיה גורל קיומו של הערוץ הגווע - דבר אחד צריך להיות ברור: בתנאים הקיימים המוכתבים על-ידי תנאי הזיכיון שבמסגרתו משדר ערוץ 10, אין סיכוי לחלץ את הערוץ ממצוקתו הכבדה.
במתכונת הקיימת כל החסכונות, הצמצומים ופיטורי העובדים המוצעים על-ידי הנהלת הערוץ ובעליו, חשובים ככל שיהיו, אינם המתכון הנכון לשרידות. הערוץ הפסיד, מפסיד ויפסיד. ולכן, עם כל הצער שבדבר, הפתרון הנכון וההגיוני היחיד הוא לסגור את ערוץ 10 במתכונתו הנוכחית. לסגור ללא שהיות שעלולות להימשך שנים ולגרום הפסדים כבדים נוספים. לסגור עכשיו.
כוונת פתרון הסגירה אינה הפסקת שידורים כוללת שעלולה לגרום היווצרות לא רצויה של מונופול כוחני ומזיק בשוק התקשורת הישראלי. המטרה: לבנות מערך שידור חדש ושונה שבמסגרתו יוכלו להשתלב רבים מעובדי הערוץ הקיים. הנתיב הנכון והנדרש הוא לפרסם מכרז לערוץ חדש שיהיה מסוגל למלא בהצלחה נישה הרבה יותר מתאימה ומכניסה - הפיכת הערוץ לגורם חשוב של תקשורת מקומית המבוססת בעיקר על תכני חדשות ישראלים ותחקירים חושפניים מעוררי שיח ציבורי.
ערוץ חדשות מקומיות ותחקירים שכזה חיוני למדינה כמו ישראל ועל-פי ניתוח צרכי השוק וניהול עסקי תקשורת בו קיים סיכוי טוב להצלחתו החברתית והכלכלית. המכרז החדש יצטרך להעניק הזדמנות שווה לכול מי שירצה לקפוץ אל המים בבריכת התקשורת. אחד מתנאי המכרז חייב להיות - הקצאת חלק משמעותי מהמניות של הגוף החדש לעובדים, לפי מפתח שייקבע מראש, על-מנת ליצור מחויבות עמוקה ויציבה למקום עבודתם החדש.
מנקודת ראות דמוגרפית, ישראל היא חברה רב גונית, עשירה בסיפורים מעניינים ומקוריים, שאותם ניתן לאתר בקלות בכל רחבי הארץ ושעלות הפקתם לא יקרה במיוחד. כל מה שהמכרז החדש צריך לקבוע זה נתיב פעולה שיתמקד בישראל ובסיפוריה ולא יעסוק כלל בכול ענייני העולם כפי שהם באים כיום לידי ביטוי במגרש של "הגדולים". מוצר טלוויזיוני המתבסס על תפיסת עולם תקשורתית "מקומית-ישראלית" כזו יוכל להיות מתחרה ראוי לערוץ 2, למשוך את תשומת ליבו של הציבור הרחב, ולפתח מאוד את תחום הפרסום, במחירים שווים לכל נפש.
כדי שהערוץ החדש יוכל לתפקד ברווחיות וביעילות יש לקבוע מראש רף הוצאות שכר שאותו אסור יהיה לעבור, כדי למנוע השתוללויות דוגמת התשלומים החריגים עד למרומי השחקים במערכת הבנקאית. הגבלה כזו ניתנת למימוש באמצעות קביעת מדרגות שכר שבמסגרתן לא ישולמו לעובדים מן השורה או "כוכבים" תשלומים בשיעור העולה על 50 אלף ש"ח בחודש. אני משתמש במונח "תשלומים" ולא שכר כי הכוונה היא שכול העובדים שעלות העסקתם גבוהה, יתוגמלו על בסיס קבלני, ללא תנאים סוציאליים, כמו חופשות, מילואים, קרנות השתלמות ועוד. שכר ותנאים נלווים לפי הכללים המקובלים בשוק העבודה יקבלו רק העובדים שרמת הכנסתם החודשית תגיע עד 20 אלף ש"ח.
זה המקום לשאול את השאלה - מה יהיו מקורות המימון לערוץ החדש. כאן יכולים העובדים להיכנס לתמונה. במסגרת הסדרי הפירוק של ערוץ 10 יקבעו, בוודאי, מדרגות של פיצויים. במקום לבזבז את הכסף החד-פעמי הזה על מוצרי צריכה עדיף להפנותו לנתיבים יוצרי הכנסה. למשל: להמיר את מענקי הפרישה או הפיצויים במניות שוות ערך בערוץ החדש. מחויבויות ערוץ 10 לעובדיו יכולות להגיע למיליונים רבים שהמדינה, שקבעה את התנאים הבלתי אפשריים של תנאי הזיכיון, תהיה אחראית לתשלומם במקרה של סגירת הערוץ.
נתיב מעשי אפשרי נוסף למימון פעילות הערוץ החדש הוא: גיוס כסף באמצעות הבורסה לניירות ערך בהנפקה מסודרת ואולי אפילו בשילוב משקיע ישראלי, או קבוצת משקיעים שיהוו גרעין שליטה בגוף שיונפק. בהנפקה יוכל להשתתף גם הציבור הרחב, בעיקר הציבור המאמין בחשיבות הציבורית של מוצר טלוויזיוני מקומי, שדוגמתו קיימים בכול רחבי העולם המערבי. משקיעים פוטנציאליים בערוץ החדש יוכלו להיות גם אלה המשוכנעים שהגיעה העת לסיים את עידן ה"טייקונים", שהשקיעו ממון רב רק כדי להשיג השפעה וכוח, וכי הגיע המועד הנכון להשקעה עסקית שמטרתה היא רווח כספי, וגם קיומו של ערוץ טלוויזיה שאיננו תלוי בחסדי הממשלה או בטוב לבם של משקיעים עתירי הון, שבמהלך השנים הצליחו להוכיח שאחד מתחומי התמחותם העיקריים הוא ייצור הפסדי עתק.
פוטנציאל למקור מימון נוסף מצוי באפשרות שילובם של משרדי הפרסום בבעלות על הערוץ החדש, על-פי מפתח של גודל, ותק מקצועי ויציבות פיננסית, תוך קביעת מחסום ברור של אחזקות מוגבלות כדי למנוע אפשרות של השתלטות למטרות שאינן ממין העניין. כדי שניתן יהיה לפקח על פעילותו הציבורית של הערוץ החדש יש לאפשר גם למדינה לרכוש מניות, אבל גם זאת תוך יצירת מגבלה שתוכל לבלום את החשש שהשלטון ינסה להגיע לשליטה משפיעה שתהפוך את הערוץ החדש ל"מדורת השבט" הפוליטית.
על-פי שיטת הפעולה הייחודית של הפוליטיקה הישראלית שאותה ניתן להגדיר כ"אמנות ההימנעות מקבלת החלטות", או כפי שאפיין אותה
אבא אבן בלשונו החדה כשאמר כי "מדינות נוהגות בתבונה רק לאחר שניסו את כל האפשרויות האחרות" - סביר להניח כי כאשר תועלה לשולחן הדיונים שאלת עתידו של ערוץ 10 נצטרך לעבור עוד מסכת של ייסורים ולחצים שמטרתם תהיה למנוע את הסגירה או לפחות לעכב אותה ככל הניתן. אבל במסגרת הפשרות שיושגו - והן בוודאי יהיו חלק חשוב מן התהליך - צריך להיזהר מאוד שלא לפעול על-פי המתווה שאותו תיאר וודי אלן כך: "בקליפורניה הם לא משליכים את האשפה - הם הופכים אותה לתוכניות טלוויזיה".
