סבלם המתמשך של התושבים סביב רצועת עזה ראוי להזדהות לא רק במלל אלא במעשים בכול התחומים, וחובה היה על הממסד להיות קשוב להם וחבל מאוד כי ההבטחה להעבירם למקום מבטחים בסיוע הממשלה, אם זה רצונם, בא באיחור רב. חובה כפולה ומכופלת עכשיו לסייע להם להתגבר על מה שעבר עליהם בכל התחומים. עם זאת הטרוניות שמבצע "צוק איתן" לא מיצה עצמו ושצריך היה להמשיך במערכה, היא משוללת יסוד מכול בחינה שהיא. ככה או אחרת לא מתקבל על הדעת שמגזר כלשהו: לאומי, דתי, גאוגרפי וכיו"ב יכתיבו לממשלה מדיניות. הממשלה מופקדת על שלומם וביטחונם של כול אזרחיה. זה אמור ביתר תוקף לגבי תושבי ההתנחלויות. איש לא "הביא" אותם למקומות אלה. הם באו מרצונם.
מאז תנועת "שיבת ציון " החדשה במאה ה-19 איש לא "הובא" לארץ ישראל או "לישראל". או לכול מקום שהוא ביישוב או במדינה. מי שהובא לכאן בעל כורחו אלה פושעים ישראלים שנמלט והוחזרו, על-פי הסכמים בינלאומיים, או פושעים נגד האנושות כמו
אדולף אייכמן. התנועה הציונית והיישוב, ואחר כך מדינת ישראל האיצו, פיתו, דרבנו אנשים לבוא לארץ ולראות בכך "עלייה", אף שלא מדובר היה בעלייה להר-הבית בעת שבית המקדש היה קיים, ולא לפסגת אוורסט. האנשים שבאו לארץ, הגרו אליה מרצונם. גם אם מדובר היה מארצות רווחה- מעט, ומארצות מצוקה- הרוב. ישראל באמצעות חוק השבות אפשרה ליהודים לבוא לכאן בצורה שאין לה אח ורע בתולדות הגירת קבוצות אוכלוסין.אבל איש לא "הובא" נגד רצונו.
כאשר אנשי העליות הראשונות באו לכאן במאה ה- 19 הם הוו או הצטרפו לקבוצות החלוציות אשר החלו ליישב את הארץ מוכת המלריה, היובש, החום, התנאים הפיזיים והנפשיים הקשים. או שבאו לכפרים שהברון רוטשילד ייסד, או שכול אחד חיפש לעצמו איזה עיסוק ונע ונד ממקום למקום למצוא לעצמו תעסוקה, כאשר העיקר הוא ה"ההגשמה" בעצם בואם לארץ. היו כאלה שלא עמדו בתלאות הבראשית והיגרו מכאן. הם לא איימו לעזוב. הם עזבו. אגב, אז הם לא נקראו "יורדים", ורק לאחר שקמה המדינה הם זכו בתואר זה או בתוספת צבעונית של
יצחק רבין- "נמושות". היום הם ישראלים, ומידת הגאווה בהם תלויה בהישגים הבינלאומיים שלהם שבהם אנו כאן מעטרים את חזנו.
זה חל במידה רבה מאוד על ניצולי השואה, כמוני. הם הובאו לכאן באוניות אבל הם באו מרצונם החופשי, חרף העובדה, כפי שאני חוזר ומציין, שיכלו להגר לכול מקום בעולם. בבואם לכאן לא חיכה להם משרד קליטה אלא מעברות. מהם הם פשטו על הארץ למצוא עבודה ובית חדש. ילדים ובני נוער הובאו למוסדות עליית הנוער, ומבוגרים שהיו מוכנים להיות חקלאים או לחיות בקומונות חקלאיות הצטרפו לקבוצות, לקיבוצים, למושבים או לכפרים שיתופיים. בשלב מסוים הובאו ניצולי השואה לכפרים או עיירות ערביות נטושים, תוך הנחה שיש להם קורת גג. מי שבא אל העיר לחפש עבודה ובית- בא אל "הכפור" למקום קר ומנוכר. אבל מי שלא רצה לא בא ולא הובא. והיו כאלה, לא רבים יחסית, שעזבו. אין דבר שמסמל מנטרה זאת יותר מן השיר הוותיק והנשמע ארכאי "אנו באנו ארצה לבנות ולהיבנות בה". זאת פיסת היסטוריה.
עם זאת בעידן שלאחר קום המדינה, המדינה דאגה שלכול עולה תהיה קורת גג, יהיה מינימום של פרנסה בצורת "עבודת דחק" ושירותים חיוניים, בהיות הממסד ביסודו ממסד סוציאליסטי בעל נורמות ששאפו למרב שוויונות, ככול הניתן. אבל ביסודו הוא היה פטרנליסטי והיו פאשלות היסטוריות בצורה שבהם פוזרו ורוכזו העליות מקרב יוצאי עדות המזרח, אשר הוו חממה לאפליה, להזנחה לקיפוח כרוניים. אבל גם במקרה זה היו קהילות יוצאות מן הכלל. הקהילה של יוצאי בבל, עירק הייתה פעילה מאוד בעזרה לעולים שבאו משם. כמו גם קהילת יוצאי לוב. נטייה זאת של קהילה במקום עוזרת לקהילה חדשה, התחזקה עם בוא העלייה הרוסית הגדולה בשנות ה-90 אשר אנשיה קבעו היכן יגורו, מה יעשו ואיך יעשו וגם איך ילמדו.השיטה הזאת הוכתרה בהצלחה.וגם הם באו ולא "הובאו". וגם זאת כבר היסטוריה.
גם להתנחלויות ולישובים עוטף עזה אנשים לא הובאו.
רוב ההתנחלויות, גם מבחינת החוק הבינלאומי וגם החוק הישראלי, אינם חלק אינטגראלי ממדינת ישראל, אלא נחשבים לשטח כבוש. בכול זאת תושבי ההתנחלויות הם אזרחי ישראל לכול דבר ועניין. יש שאומרים שאזרחים בעלי זכויות יתר בכול הקשור להעמדת משאבים לרשותם ואמצעי ביטחון לשמור עליהם. יש להם את כול הזכויות והחובות של כלל אזרחי ישראל. אולם העובדה שממשלות ישראל הכינו את הקרקע להקמת יישובים בשטחים כבושים, אינה אומרת שהמתנחלים "הובאו" לשם. חלקם באו מתוך אידיאולוגיה של להט התיישבות בכול חלקי ארץ ישראל ההיסטורית וחלקם, הגדול, באו בשל הפיתוי הכלכלי. בתים מרווחים במחירי מציאה, פיתוח מואץ, חינוך טוב וכיו"ב.
כפועל יוצא אין להם שום פריבילגיה יוצאת דופן כאזרחים. הם גם לא בחזקת היישובים הארץ ישראלים של פעם ששמרו על ביטחון היישוב. הם לא רק שלא שומרים אלא צריך הרבה כוחות ומשאבים כדי לשמור עליהם. הם יכולים להוות קבוצת לחץ, לפעול בכול הזירות, הכלכלית, חברתית, מדינית. אבל הם לא יכולים להכתיב לממשלה ולמוסדות שלטון לגבי המדיניות שאמורה לשקף את רצונם של רוב תושבי המדינה. ואם המדינה נוהגת בהם בצורה מועדפת, על חשבון שאר האזרחים, המדינה מועלת באימון רוב אזרחיה. ואם ההתנחלויות גורמות לשפיכות דמים מיותרת, כול ממשלה חייבת לשקול היטב את צעדיה בכול הקשור למחיר ב,"דמים", תרתי משמע שהמדינה מחויבת בהם על חשבון של רוב אזרחיה.
התושבים ביישובים ליד עזה, גם הם אזרחים שוויי זכויות וחובות. אולם בשעה שאני לא מזדהה עם המתנחלים, אהדתי נתונה מאוד לתושבים סמוך לעזה שחיים זה שנים בצל איומים מתמידים על חייהם ורכושם בשטח מדינת ישראל. אני חושב שמדינת ישראל חייבת לסייע להם בכול הנדרש, לא רק במיגון, אלא גם בפיתוח מואץ, ואם זה ייחשב העדפה- זאת העדפה צודקת. וזה כולל סיוע ממשי העברתם למקום מבטחים בסיוע המדינה. וחבל מאוד שמרוב דיבורים על העורף האיתן לא הביאו בחשבון אפשרות כזאת.עכשיו חייבים לסייע בשיקום המקומות שנפגעו. יתרה מזאת, גם אם ממשלת ישראל הרשמית תחרים את פרופסור וויליאם שאבאס שהתמנה על-ידי המועצה לזכויות האדם לחקור את מה שקורה בעזה, היישובים הישראלים צריכים להזמין את הוועדה,ולהראות לה מה עולל להם החמאס. אין לי ספק שתהיה לכך השפעה.
עם זאת בכך שהם יושבים סמוך לעזה וסופגים פגיעות קשות וממושכות, סבל, לעתים קרבנות אדם, והפסדים כלכליים, הם לא יכולים להכתיב למדינה כיצד לנהוג או להמשיך במלחמה שבה ייהרגו הרבה חיילים ואזרחים. הם, בניגוד לחיילים, לא גויסו להיות שם. הם גם לא "הובאו", לשם. הם לא בחזקת מתנדבים שבאו לשם כדי להקריב את חייהם למען המדינה. זה אמור לגבי ראשי ערים באזור, ראשי מועצות מקומיות שלא רק זכותם לפעול למען תושביהם אלא חובתם. והלוואי ולפחות חלק מהם היה עושה זאת כול ימות השנה במקום לשרת את המנגנון הפוליטי המרכזי.
גם האיומים בעזיבה, אף שהם לא ערבים לאוזן, וקשה שלא להזדהות עם מי שנוטש את ביתו, הם לא במקומם. בכך אני לא מנסה להשוות מציאות ומצבים ונסיבות עכשיו, ובעבר אלא להצביע על עובדה אחת. יישוב הארץ כולה עד עצם היום הזה הוא לא בחזקת "סיביר", או "גולגים" שאליו מגלים אנשים. מי שלא רוצה לא בא. מי שבא ורוצה ללכת מכל סיבה לא מונעים ממנו. ואין לי כול בעיה אם אנשים עוזבים ישובים או אפילו את הארץ. אני בכלל הייתי רוצה שישראל תהיה ארץ נחשקת שיבואו אליה בכייף, ולא ארץ שחייבים לבוא אליה או להיקבר בה.
הזדהות דמוקרטית
אלה דברים שאינם נעימים לאוזן השומעת, והם גם לא נעימים למי שמשמיע אותם. בוודאי שהם לא politically correct. רחוק מזה. עם זאת יש לי פריבילגיה להשמיע אותם כי אני לא פוליטיקאי שצריך למצוא חן בעיני ציבור זה או אחר, ללכת לבריתות מילה, לבר מצוות וחתונות. גם לא תלוי בסקרים שחולפים עם הרוח.
אבל יש להביא בחשבון שני אלמנטים שהם חלק בלתי נפרד מחברה דמוקרטית. אחד הוא כי הרוב הוא הקובע. השני הוא שיש להביא בחשבון את המיעוט. וזה הולך בשני כוונים. לא מתקבל על הדעת שמצד אחד אנו בזים לעמדת מיעוט אם עמדתו והשקפת עולמו אינם מקובלים עלינו, ומצד שני מיעוט הוא שיכריע את גורלנו. מכאן שהפגנות ועצרות המונים למען כול דבר כולל תושבי אזור עזה, הם דבר חיובי בחברה דמוקרטית וטוב שיש רבים שלא חיים שם אבל מזדהים עם התושבים ועם בעיותיהם. אבל אותם מזדהים צריכים להביא בחשבון כי ביום פקודה, כאשר את מחיר מילוי הדרישה, הם יצטרכו לשלם- דעתם תהיה שונה בתכלית. זה אמור במידה רבה יותר לגבי ההתנחלויות.
בעקבות הפגישה עם משלחת מטעם היישובים סמוך לעזה נמסר בדיווח כי ראש הממשלה אמר לנציגים של התושבים ש"המדינה מחויבת לביטחון אזרחיה" משמע לכול אזרחיה. חיזוק לגישה זאת נתן ראש הממשלה, בהופעתו במסיבות עיתונאים ביום ד' שעבר עם חידוש הלחימה בעזה בעקבות הפרת הפסקת האש על-ידי חמאס. גם הוא וגם שר הביטחון, בוגי יעלון, הבהירו כי הממשלה אחראית לשלומם ולביטחונם של כול תושבי המדינה כמו גם לאינטרסים שלהם, כולל ההיבט המדיני הכלכלי ועוד. אלה דברים חשובים מאוד גם בכול הקשור לביטחון אזרחי ישראל וגם לאופציה המדינית. איך מביאים את אלה לכלל מיצוי- זאת כבר סוגיה אחרת. רצוי מאוד שתידון בדחיפות.
