שיחתי האחרונה עם מני פאר המנוח התנהלה באמצעות מסרון ששלחתי אליו זמן קצר לפני מותו. כתבתי לו כמה מילות עידוד: "מני היקר. אני נפעם מהעצמה הנפשית שאתה מפגין בבית ובחוץ במאבקך במחלתך הקשה. תמיד ידעתי שאתה אדם מיוחד ויחיד. אני מאחל לך בשם תנועת אומ"ץ ובשמי רפואה שלמה. מחכים לשובך אל קו הבריאות ואלינו".
מני המנוח הסתפק בתשובה קצרה: "אלפי תודות לך לכל החברים ממני מני".
"ממני מני" היה הסמל המסחרי של מני פאר וגם כרטיס הביקור האישי שלו. מאז שמני חשף לפני ארבעה חודשים בפומבי אודות מחלת הסרטן הממארת שבה לקה היו לנו כמה שיחות טלפוניות. באחת מהן הודה לי על המלצה שנתתי בשידור ברדיו חיפה להצגה האחרונה שלו: "לי כל שיר נושא סיפור" שבה שרה הזמרת לינדה תומר בליווי של רוני צור שירים עבריים נוסטלגיים ומני מספר סיפורים מאלפים לא מוכרים מאחורי הקלעים על לידתו של כל אחד מהשירים.
בשיחה אחרת אמר לי בנימת הומור: "אני קרח לחלוטין המחלה קצצה לי את מחלפות שערי כמו שדלילה עשתה לשמשון אבל אני אתגבר. אבל אם נגזר עלי למות אני מעדיף למות על הבמה בעת הופעה". אבל מני טוב הלב בעל חוש ההומור הנדיר, אוהב החיים וחובב היין הטוב נפטר במחלקה האונקולוגית של בית החולים "איכילוב" אחרי שהמחלה הארורה כרסמה את גופו.
מני לא היה חבר שלי במלוא מובנה של המילה. ככל הידוע לי חבריו הקרובים היו אנשי בידור מסוגו של יגאל שילון ו
דודו טופז שלמדו אתו באותה כיתה בבית ספר עירוני ד' בתל אביב. גם
טוביה צפיר שלמד בכיתה גבוהה יותר נימנה על מעגל חבריו. כל היתר ידידים, מכרים ואנשים שהוא היה קשור אליהם בנושאי עבודה וחברה. אבל לאורך השנים שמרנו על קשר אמיץ למרות שלא באנו מאותו הכפר ושטחי העיסוק וההתעניינות שלנו לא היו זהים.
התחנה הראשונה של ההיכרות שלנו הייתה בשנות השבעים בתקופה שבה פרחו ערבי הראיונות בתל אביב, באותה עת אני ראיינתי מדי ליל שבת במלון "הילטון" אישים פוליטיים, סופרים ואמנים. במסגרת המופע שלי ראיינתי את מני מדי פעם כאשר השתתף בסרט או בהצגה. הוא סיפר לי, בין השאר, על ילדותו בקיבוץ תל יצחק, על לימודי האמנות והפילוסופיה שלו ועל אהבתו לספרים. הייתה בו מידה בלתי מבוטלת של אינטלקטואליות שהוא לא התהדר בה.
במקביל מני הפליא את הקהל לא רק בקטעי משחק אלא גם בחיקויים ובבדיחות מכל הבא ליד. באחת ההזדמנויות אמר לי: "החלום שלי הוא לא להמשיך כשחקן ובדרן אלא גם להיות מראיין". ואמנם, כעבור שנתיים או שלוש החל מני להגיש תוכניות רדיו בקול ישראל, בהן "ממני מני" שחלקן כללו ראיונות בעלי משקל וחלקן בידוריות.
במקביל הגיש מני תוכניות אירוח רוויות הומור בטלוויזיה רבות בהן "עלי כותרת", "שעה טובה", "סיבה למסיבה", "ממני מני" ו"בין הכסאות". בתוכניות האירוח שלו ראיין אישים ישראלים רבים בהם נתן זך,
יהודה עמיחי, פרופסור אסא כשר,
עזר ויצמן,
אבא אבן, אדם ברוך, אסי דיין וגם כוכבים בינלאומיים, בהם וולטר מתאו, ג'ק למון, גולדי הון ופרנסואה טריפו.
תחנה שנייה בהכרות שלנו הייתה בראשית שנות השמונים כאשר יצא לאור ספרי הביוגרפי על
דוד לוי. אז התהפכו היוצרות ומני ראיין אותי על עבודתי המקצועית בעיתונות, הספרים שכתבתי ואודות פעילותי במוסדות איגוד העיתונאים.
שמתי לב אז לראשונה שלגימת ויסקי מינפה אותו על הבמה. כך נהג מני גם בראיונות אחרים שערך אתי מדי פעם שבהם פיזר הברקות ספונטאניות למכביר שאותן לא הכין מראש.
"אני יכול לכנות את עצמי גם עיתונאי"? שאל אותי באחת ההזדמנויות". השבתי בחיוב אבל מני לעולם לא התמסד בתחום התקשורת ונחשב לבדרן מהשורה הראשונה.
במחצית השנייה של שנות השמונים אחרי שהתפרקה ממשלת האחדות (שבה שישמו ברוטציה
יצחק שמיר ו
שמעון פרס כראשי הממשלה).
התחנה הבאה שלי בחברתו של מני הייתה כאשר הוא הופיע יחד עם טוביה צפיר בתוכנית בידור משולבת שנקראה: "חגיגות סיום הרוטציה". במסגרת התוכנית שזכתה לפופולריות רבה הפליא צפיר בחיקויו את פרס ושמיר ומני ראיין בכל תוכנית איש תקשורת אחר בנושאים אקטואליים. אחרי שהשתתפתי באחת התוכניות בחמאם ביפו הציעו לי צפיר ומני להופיע אתם בקביעות ברחבי הארץ ולוותר על השתתפותם של עיתונאים אחרים. הסכמתי להופיע רק בחלק מהתוכניות כדי שלא תיפגע עבודתי העיתונאית. בשיחות הרבות שהיו לנו נסיעות ארוכות להופעות למדתי להכיר מקרוב את מני ולאהוב אותו בעיקר מאחר שהיה אדם ללא אגו וגם פרגן לאחרים.
בראשית שנות התשעים אחרי שיזמתי עם קבוצת חברים את הקמתה של עמותת אמיתי שפעלה למען מנהל תקין וטוהר המידות התקשר אלי מני ואמר לי שהוא מזדהה עם מטרות העמותה אך לצערו הוא לא יכול להצטרף כחבר מן המניין בגלל פעילותו האמנותית.
עם זאת מני התנדב להנחות מכירות פומביות שהכנסותיהן סייעו לנו לממן את הפעילות השוטפת. מני היה גם ידיד קרוב ומתנדב מן המניין של תנועת אומ"ץ שהוקמה לפי 11 שנים כמה שנים אחרי שעמותת אמיתי נסגרה, בין השאר, מחוסר משאבים.
מני הנחה את האירוע החגיגי של חמש שנים להקמת אומ"ץ שנערך בגלריה של עמליה ארבל. במסגרת אירוע זה נפתחו שתי תערוכות: תערוכת מסמכים של אומ"ץ תחת הכותרת "מושחתים נתפשתם" ותערוכת ציורים של מעיין אגם, עובדת הסתדרות העובדים הלאומית לשעבר, שחשפה את העבירות הפליליות של שר האוצר לשעבר
אברהם הירשזון. בהמשך הנחה מני אירוע חלוקת אותות הוקרה של אומ"ץ וכן חגיגה פנימית של חברי התנועה במלאת עשור לקיומה..
לאחר שהמאבק במחלת הסרטן הסתיים במותו של מני, בנו עופר פאר אמר "אבא נלחם כמו גיבור עד הרגע האחרון. לפחות הוא לא סובל עכשיו". רעייתו קרני הוסיפה: "עם נשימתו האחרונה מני שלנו יצא במסע אל הלא נודע ומשאיר לכולנו זיכרון נצחי של דרך ארץ, חוכמה, הומור וטוב לב. העשייה שלו במהלך העשורים האחרונים משאירה לנו עולם ומלואו ועל כך אנו מוקירי תודה לו כבעל, כאבא, כסבא וכמני פאר של כולנו".
גם הפאר של אומ"ץ הסתלק לעולמו.
