בספרו "הכדור השמיני" (עליו מבוסס המחזה "גרגורי"), מתאר דן רדלר את קורות שתי חברות החל מאוקראינה 1943 ועד אחריתו הטרגית בישראל 2003. שתיהן נוצריות שנישאו ליהודים. רק לאחר עלייתן לארץ, מתחוורת להן האמת הקשה על הבטחות השווא והונאות המימסד הישראלי כדי להעלותן לארץ. וכאן מתחיל המחזה. בהצגה שמעלה תיאטרון הספריה מספר הדמויות הצטמצם, העלילה התכנסה בתמציתיות לעיקרה, ובימויה של פרידה רפאל את המחזה, עושה את הצגה לקולחת, אינטנסיבית, מרתקת מלאת מתח ואמוציות שהקהל נסחף איתן. עד כדי כך, שבמשפטים האחרונים של ההצגה העבירה הבימאית את הקהל מהאירועים שהתרחשו עליה, אל המציאות, בהנחותה את השחקנים להקריא אותם מהדף; כמו לומר שזו רק הצגה, ונא לא להתרגש יותר מדי. חגית בן עמי היא הפסיכולוגית שאליה מגיע גרגורי (סלבה ביברגל, בחירה אולטימטיבית מוצלחת של הבימאית), מהנדס גשרים ברוסיה במקצועו, ומובטל בחלקו בישראל או ממלא תפקיד שומר במפעל. הוא מתוסכל ממצבו, צובר בקרבו הר געש של רגשות שלא החצין אותם, עד שגם הפסיכולוגית לא מצליחה להרגיעו. המרחק בחשיבה של שניהם הוא עצום, והנתק ביניהם מסמל את הנתק המוחלט בין הקהילה הישראלית המסודרת, השבעה, האדישה, לבין העולים הרוסים שנזרקו כמו כלבים לרחוב. גם בינו לבין אשתו אמה (מרינה שויף היפהפיה המדהימה) האוהבת עד בלי גבול, יש נתק. לידה הוא הופך אימפוטנט, חסר רצון לחיות. הוא מסתיר ממנה את היותו מובטל, בעוד היא, כדי להשלים הכנסה, נעתרת להצעה לשמש מודל בחוג לציור. בחוג לציור, בני, (דורי בן זאב) גבר אמיד, שיופיה וגופה העירום המושלם לוכד אותו, מציע לה לצייר אותה באופן פרטי, ומכסה ברישומיו אלה את כל קירות ביתו. הגורל מתערב, והעלילה תופסת תאוצה והמתח עולה, כשהזוג יעל הפסיכולוגית ובני איש ההייטק, מארחים בביתם את השומר בחברה ורעיתו, פלוס חבר וידיד נפש שלהם, אמנון (ניסו כאביה, שמקרין מהבמה עד לאחרון הצופים את להט מבטו והחום של אופי דמותו). בעוד ברקע - גם בחיי הזוג בני-נעמי חל משבר על-רקע התנהלותו חסרת האחריות של בני, ואמנון הוא שמפיג את אומללותה של יעל. כשגרגורי מגיע עם אמה לבית הזוג ורואה על הקירות את רישומי העירום הכה מפורט של איבריה המוצנעים של רעיתו - הוא חוטף את שיאו של המשבר הנפשי. לאשתו הוא קורא זונה, ודבר לא עוזר לה כשהיא מנסה ליישב את דעתו בהסבר כי רצתה רק לעזור לשניהם להתקיים כלכלית, וכל זה - מרוב אהבה אליו. הוא עיוור לעוצמת אהבתה, ומרוב יאוש וטירוף הוא מבצע רצח. לא בדיוק את מי שחשבתם. שלא כמו הרצח של רסקולניקוב את הזקנה ב"החטא ועונשו", שהיה סתם רצח לשם רצח, מתוכנן היטב, הרי כאן הטרוף הרגעי והצטברות היאוש הם שהכתיבו את המהלך. בתוך כך, הצופים מתוודעים לחייו של אמנון הנאה והמצודד, ידיד נפשה של יעל. אל ביתו מגיעה עוזרת בית כבדת שמיעה (הדס מורנו הנפלאה, כשרון מולד, בהופעה מוחצת) שכל סצינה שלה מלאה בהומור וגורפת גלי צחוקים של הקהל. ניסו כאביה מאיר את הבמה בנוכחותו המקסימה, ותפקידו כאן, כמו של כל אחד משבעת השחקנים, מהווה חוליה חשובה בהשתרגות גורלות הגיבורים בהתפתחות ההתרחשויות. כשכל הטרגיות נובעת מחוסר יושר, הסתרת האמת, ומבלי להתכוון לכך - נולדת הטרגדיה. חגית בן עמי כפסיכולוגית, מרשימה בנוכחות בעלת תוקף ומשמעות; סלבה בירבגל בדמות שהיא סמל לעליה הרוסית - כמו חי את עצמו במחזה, כה טבעי כה משכנע, נוגע וכובש לב. דורי בן זאב כובש עם הקסם הבלתי נגמר שלו (כמה אני מתמוגגת מתוכניות הרדיו שהוא מגיש, המלאות הומור עוקצני וחביב) - חרף תפקידו כפוי הטובה על האלמנט השלילי שבו, שמגלגל את הסיפור לקראת הסוף המר; מרינה שויף, שדיוקן פניה המדהים מעטר את כריכת ספרו של דן רדלר "הכדור השמיני", במשחק נועז מצד אחד, חושני ומקרין אהבה לבן זוגה מצד שני; ותמי רונן בתפקיד קטן בסוף ההצגה - כולם יחד במירקם מוצלח יוצרים הצגה מרתקת עם מסר חברתי חשוב; עם חומר למחשבה: איך טעינו ואיזה לקח עלינו ללמוד לגבי יחסנו לעולים חדשים. כי אלה הם עתיד המדינה שלנו, והכוונה לבני כל התפוצות. ההצגה שתעלה בהמשך ספטמבר ובאוקטובר עושה משהו בלב לכל צופה, הרבה מעבר לתענוג שבצפייה בה. שפתו של רדלר קולחת ושוטפת, בספר, כמו בהצגה; המשחק מעולה, כך גם הבימוי של פרידה רפאל, התאורה שעיצב במידה הנכונה והמדויקת ניסן גלברד והרקע המוסיקלי המקורי המקסים שכתבה נעמה רדלר, התפאורה והתלבושות שעיצבה דלית ענבר - חברו כולם להצגה מקורית שהיא בשר מבשרנו. למי שרוצה חוויה מרתקת ותיאטרון משובח, כמו שתיאטרון הספריה מקפיד להעלות - מומלץ.