מבצע "צוק איתן" ובעיקר המעורבות המצרית הדינמית בביסוס הפסקת האש בין ישראל לבין חמאס, מזינים רעיונות ויוזמות מצד גורמים פוליטיים בישראל, לקידום מהיר של התהליך המדיני מול הרשות הפלשתינית. הקולות הבולטים בהקשר זה הם בעיקר מקרב האופוזיציה, אולם שותפים להם גם מובילי הקו ה"יוני" בקואליציה.
ההגיון המנחה דינאמיקה זו שואב את ההצדקות לכך מהתפקיד הקונסטרוקטיבי שמילא אבו-מאזן במהלך "צוק איתן", מה גם שתפיסת העולם של נשיא מצרים, סיסי, מזהה ברשות הפלשתינית את הפרטנר האולטימטיבי לכל הליך של הסדרה ברצועת עזה . מכאן שעל ישראל למנף מגמה זו, ובכלל זה, להכשיר את הקרקע לכינונה של דריסת רגל מהותית של אבו-מאזן ואנשיו, לא רק במעברי הגבול מול ישראל מחד-גיסא, ומול המצרים מאידך-גיסא, אלא אף למימוש סמכות שלטונית בשטח הרצועה.
זאת ועוד; אליבא דגורמים אלה, רק הסדר מדיני עם הרשות הפלשתינית יסלול את הקרקע לשילובה המעשי של ישראל במערכת אזורית שתכליתה התמודדות אפקטיבית מול איום "המדינה האיסלאמית" והכוחות הג'האדיסטיים הצוברים אחיזה טריטוריאלית גוברת והולכת במרחב המזרח התיכון . אחד הרעיונות ה"נזרקים לאוויר" במכלול זה קורא לכינון ועידה אזורית (מן הסתם בהובלה ישראלית), שבראש מעייניה יצירת מומנטום אזורי שיאפשר שילוב מלא של ישראל בסביבת עבודה של מדינות פרגמטיות ויידחק את רגלי הפנאטיות האיסלאמית המהווה סיכון בעל מכנה משותף רחב.
באותה נשימה ניתן להתרשם כי מצדדי הרעיון לחידוש מיידי של התהליך המדיני נאחזים גם ב"רמז" מפי ראש הממשלה, נתניהו, בדבר "אופק מדיני" שנפתח כפועל יוצא של מבצע "צוק-איתן". לגופם של הדברים, קיים ספק של ממש אם לכך כיוון ראש הממשלה; סביר יותר כי ההתיייחסות נזכרה בקונטקסט של המאבק באיסלאם הקיצוני ובכלל זה דאעש ו-חמאס, שלו שותפים מירב הגורמים המתונים באזורנו.
כך או אחרת, מן הדין לתהות בדבר ההגיון הצרוף המנחה את אלה הדוחקים בממשלת ישראל לעשות מעשה "דווקא עכשיו". לחידוש המו"מ עם אבו מאזן משמעות אופרטיבית ברורה-עיסוק בסוגיות תכליתיות כגון הגבולות ועתיד ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. בהנתן מחלוקות ידועות בהקשרים אלה, סביר כי עצם התנעה מחודשת של המו"מ תעמת את ישראל עם הממשל האמריקני הנוכחי שדעותיו בסוגיה זו ידועות, ואולי אף ביתר שאת. הדעת נותנת כי אין הכוונה רק לשוב אל שולחן הדיונים כמטרה נעלה העומדת בפני עצמה.
בסוגיה זו התבטאה לאחרונה הגב'
הילרי קלינטון, מי שנחשבת מועמדת מובילה במרוץ ל"בית הלבן" מטעם המפלגה הדמוקרטית, בראיון שהעניקה לעיתונאי ג'פרי גולדברג בירחון האמריקני "אטלנטיק" (10 אוגוסט 2014). לדבריה "לו הייתי ראש ממשלת ישראל הייתי מצפה ליהנות משליטה ביטחונית על הגדה המערבית, מאחר שגם אם אני מנהלת מו"מ עם אבו-מאזן, שהוא בן 79, ועם חברים אחרים מתנועת הפתח אשר מקיימים אורח חיים מודרני ונהנים מהכנסה כספית גבוהה ממקורות שונים ומשונים, הדבר אינו מגן על ישראל מתהליך הזחילה פנימה של חמאס ומסיכון של מתקפת ירי מעבר לגבול או מכל מקום אחר. יחד עם המצב בסוריה ובעירק מתהווה איום אחד גדול על ישראל. לכן נתניהו אינו יכול לגשת (עתה) למו"מ במצפון שלם". זוהי ללא ספק, התבטאות מרחיקת לכת של מי שכיהנה כמזכירת המדינה בקדנציה הראשונה של אובמה בוושינגטון ונחשפה ישירות לבעייתיות הכרוכה במו"מ בסוגיה הפלשתינית. בכל מקרה ניכרת כאן ביקורת של ממש על האמביציות הבלתי מוסברות של מזכיר הדינה הנוכחי
ג'ון קרי במישור זה ממש.
אגב איזכורו של ג'ון קרי, יש עניין במספר גילויים הנכללים בספרו החדש של שר החוץ האוסטרלי לשעבר (אוגוסט 2014), בוב קאר - "יומנו של שר חוץ", אשר חושפים את "פרצופו האמיתי" של שר החוץ האמריקני בהתייחס לישראל . לטענתו, מזכיר המדינה קרי עשה מעט מאוד אם בכלל, כדי לסכל את ההצבעה באו"ם להכרה בשטחים הפלשתינים כמדינה, למרות ההסתייגות האמריקנית הבסיסית מעניין זה . קאר מעיד כי במועד מאוחר יותר קרי אף בירך אותו על הצבעתה של אוסטרליה בעד ההחלטה, וציין כי "לו ההצבעה הייתה נערכת עתה הרי שהישראלים לא היו מקבלים ולו קול אחד מלבד זה של עצמם".
בהנתן מצרף הארועים במזרח התיכון הממצב את ההתמודדות מול איום ה"מדינה האיסלאמית" כסוגיה בוערת בעדיפות עליונה לטיפול אזורי ובינלאומי, ובה בשעה, מגמת התחזקות תנועת חמאס בשטחי הגדה המערבית כדבר הנובע מתחושת ההישג במבצע "צוק איתן", שומה על ישראל כי תחבור, באופן עקיף או ישיר למחצה, למאמץ העולמי לבלימת גל ההתפשטות של ארגון דאעש באזור. משימה זו אינה תלויה כלל ועיקר, בסטטוס העיסוק במו"מ לפתרון הסכסוך הישראלי-פלשתיני. את זאת מבין העולם החופשי, העולם הערבי המתון וקרוב לוודאי, גם ההנהגה הפלשתינית.
אין גם כל סיבה להתייחס ב-חיל ורעדה לכינוס השנתי של העצרת הכללית של האו"ם הצפוי להפתח ב-16 ספטמבר 2014. הגינויים האוטומאטיים המסורתיים שתספוג ישראל במעמד זה, אסור שיהיה בהם כדי להשפיע על מהלכים ישראלים שינקטו על-פי הגיון מונחה אינטרסים לאומיים. בכל מקרה יהיו אלה החלטות מנותקות מהמציאות שלא יעלו ולא יורידו בהיבט מעמדה של ישראל.
בשולי הדברים ראוי להפנות תשומת לב לספרו החדש של הנרי קיסינג'ר, מי שהיה מזכיר המדינה הכל יכול בתקופת ממשלו של רונאלד רייגן בוושינגטון, "סדר עולמי", המציב את ממד ה-"ריאל פוליטיק" במוקד העשייה הבינלאומי. אליבא דקיסינג'ר, עוצמה נרכשת על בסיס נוכחות קבועה והישגים טריטוריאליים, ועל-פי לוגיקה זו, "המדינה האיסלאמית" ( דאעש) אשר מורכבת מקבוצה של הרפתקנים בעלי אידיאולוגיה אגרסיבית ביותר, תצטרך להשתלט על עוד ועוד שטחים בטרם תוכל להפוך ליישות אסטרטגית קבועה . לפיכך, בלימת ההתפשטות הטריטוריאלית של גורם זה הינה משימה בעדיפות עליונה, ויפה שעה אחת קודם.
