"הפקה מרנינה של מחזה מאת מולייר"

למרות שמולייר, גדול מחזאי הקומדיות, כיוון את חיצי מחזהו "טרטיף" לעבר אנשי הכנסיה הצבועים, המתחסדים ושטופי הזימה - הרי נראה כאילו הוא כתב אותו כאן ועכשיו עבורנו. תאוות הבצע, השליטה של כוהני הדת על קהליהם ועל רכושם בעזרת אלמנטים פגאנים, הסטיות המיניות עליהם אנו קוראים מדי יום בעיתונים - מתרחשים גם אצלנו בימים אלה. כך שהביקורת של מולייר מתאימה מאוד גם להיום, ואולי עוד יותר מאשר אז. דמותו של הנוכל טרטיף שקונה את לב האציל ארגון במילותיו החלקלקות, בכשרון הדמגוגי ובערמומיותו, עשויה בשלמות מקצועית רהוטה של נמרוד ברגמן. נמרוד, שחקן עם רקע קלאסי במיוחד, כאן - עם שפת גוף כנועה ומסוגננת, מבט תמים לכאורה, אך עם יותר משמץ רוע ותיחמונים, בעזרתם הוא כובש את לבו של ארגון (ששון גבאי), הקורבן האידיוטי התורן, המהווה חוליה נוספת בשרשרת רמאויותיו של הנוכל. טרטיף - משכנע אותו להשיא לו את בתו החמודה והצעירה מריאן (לורין מוסרי, קומיקאית מוכשרת כשד), בדרך להשתלט על רכושו. אך דא עקא, הנערה כבר הובטחה לאהובה, הצעיר יפה התואר והקסם וואלר (שלומי טאפירו החמוד). כך היא ניצבת בין הפטיש והסדן. לכאורה, מסכימה עם דברי אביה, כמו ילדה טובה, אך בעצת אמה החורגת- מתכננים כולם להפיל את טרטיף בפח, ולחשוף את צביעותו ורמאויותיו. אחיה דאמיס (אור בן מלך המשובב) קולט את תחבולתו של טרטיף וצביעותו, ומנסה להניא את אביו מהצעד המטופש, ובתמורה - נענש בגירוש מהבית. אור בן מלך הצעיר, במשחק טרי ורענן כמו שרק בוגרי בתי הספר של היום מוציאים כאלה, כובש את הלב בלהט הפנימי שבו. אמו החורגת, אלמיר, אשת ארגון - (הדס קלדרון היפה והשופעת, גם היא במשחק מרנין), אינה הולכת שולל אחרי הנוכל. אך דבר לא עוזר כדי להזיז את ארגון מהסגידה ומהעיוורון שלו כלפי טרטיף. לא אזהרותיה של דורין המשרתת (מאיה דגן בהופעה מוחצת, ממש גולת הכותרת של המחזה, הן במשחקה הווירטואוזי והן בגלל מהות חשיבות התפקיד), כך גם לא מועילה התנגדותו של אחי האישה, קליאנט (ארז וויס המצוין) כולם חסרי אונים להתיר את פקעת קורי השקרים שטווה טרטיף סביב אורגון. היחידה תמימת הדעים עם ארגון, באמונה שטרטיף הוא קדוש ונערץ - היא אמו של ארגון פלוראנס בלוך הנהדרת, שהמבטא הצרפתי שלה מתחבר להפליא עם רוח חצר המלך לואי ה-14, מייטיבו של מולייר. בחלק האחרון נראים בתפקידים קטנים, אך מרשימים ביכולת הביצוע ארז שפר כשוטר, אלון נכטיגל כמסייה לויאל, ודודי בן סימון בתפקיד כפול של פליפוט וכקצין משטרה. גם אלה, כמו לורין מוסרי ואור בן מלך, הם הצעירים שמהווים את העתודה לתיאטרון הישראלי, אותם נוהגת ציפי פינס ללקט בחכמה כה רבה. לקראת הסוף, כשאורגון זוכה לחזות בסצינה הפיתוי בה הנוכל כמעט מגיע למגע מיני עם אשתו, סצינה שהיא גולת הכותרת בדרך כלל במחזה זה, הוא מתפקח מעיוורונו. אך למרבה הצער, הוא כבר איחר את המועד, כי חתם על העברת כל רכושו לטרטיף. אז איך מסתיים המחזה? טראגי או טוב? את זה תצטרכו לראות על הבמה החכמה שעיצבה כנרת קיש, שיצרה בעזרת אלמנט פתחי ההצצה בקירות המחיצה, האופיינים למבנים מזרחים,את האופי והסגנון המתאימים לרוח המזרחית של התלבושות שעיצב מאור צבר המחונן - כל אלה, עם המוזיקה של אבי בללי מנקמת הטרקטור, העינטוזים החיננים של כל חברי הצוות לצלילי המוזיקה המזרחית, והתאורה הטובה של קרן גרנק, זוכת פרס התיאטרון - גורמים לנו לחייך, לצחוק, לשכוח את כל הצרות שבחוץ, ואת כל התלאות שעברנו בקיץ זה. כמו משב רוח מרענן ביום לוהט ומהביל. מלבד הבימוי המבריק של אודי בן משה הכה מוכשר, הרי התרגום הנפלא, השנון והשירי של אלי ביז'אווי, מהווה פנינה בפני עצמו. התרגום אינו רק תרגום מילולי פשוט, אלא מהווה יצירה בפני עצמה. ממש תענוג להקשיב לטקסט בהפקה זו. הפקה מרנינה של אחד משלושת המחזות הכי מוצגים בעולם מאת מולייר, ש-347 השנים מאז עלה לראשונה, לא הקהו את עוקצו.