הכתיבה כרצפט לתרופה

הספר החדש של מלכה נתנזון "ציפור מכונפת כנף", אוסף שירים - צוהר לעולמה. בעת קריאת שירי הספר עוברות לנגד עיניו של הקורא תמונות מחייה של הכותבת ונדמה שמרכז עולמה נמצא בבתי חולים. הכותבת אינה אחות בבית חולים ואף על-פי כן עולמה ממוקד סביב ביקורים במקומות שבהם מחפשים מרפא. את התרופות היא מחפשת עבור עצמה ועבור האיש היקר שלה. וכך נמצא שחייה של הכותבת שלובים בחייהם של אחרים, אלה הקרובים אליה, בעלה, ילדיה וגם חבריה. הכותבת דואגת למצוא נחמה לאחרים עד אשר היא צריכה למצוא תרופה גם לעצמה. השער הראשון בספר "אות ברית - שער האהבה" הוא השער הדומיננטי בספר מבחינת התוכן. השער מחזיק כמות רבה של שירים: 36 שירים. שירים רבים על זוגיות בצל החולי הכפול, החולי המוקדם של בעלה, הלם קרב שאותו היא נושאת גם על כתפיה עשרות שנים והיה נדמה שהאהבה תחזק אותה ותגן עליה, אך היא מתלוננת על חוסר הצדק שפקד אותה ועל המחלה שנחתה עליה בשנה האחרונה. וכל אהבה לא תיישר כָּל כָּךְ דָּאַגְתִּי לְךָ עַד שֶׁחָשַׁבְתִּי שֶׁאַהֲבָתֵנוּ הַגְּדוֹלָה יְכוֹלָה לְקַיְּמֵנוּ רַק דְּאָגָה אַחַת כִּרְסְמָה בְּלִבִּי שֶׁגַּבִּי לֹא יִכָּפֵף כְּגַבָּה שֶׁל אִמִּי בְּסֶרֶט גּוּמִי נִסְמַכְתִּי אֶל הַקִּיר וְתִרְגַּלְתִּי זְקִיפוּת קוֹמָה עַכְשָׁו נִכְפָּף גּוּפִי מֵחֲמַת הַכְּאֵבִים וְלֹא סֶרֶט גּוּמִי וְלֹא קִיר וְכָל אַהֲבָה לֹא תְּיַשְּׁרֵנוּ עמ' 30 הכותבת הקדישה לאחרים מזמנה במסירות רבה ולא הספיקה להקדיש זמן לעצמה, וידוי זה נבלע בין השירים וכמעט ואינו מורגש. והוא מצוי בשיר חרות אמיתית. חירות אמיתית "לֹא לְהַאֲרִיךְ חַיִּים בְּאֹפֶן מְלָאכוּתִי!" אֵגוֹאִיזְם? לֹא תְּבוּנִי? מַשָּׂב צִפּוֹרַי חוֹלֵף בְּחֶזִי. לְרִאשׁוֹנָה בְּחַיַּי מַשֶּׁהוּ לְמַעַן עַצְמִי. עמ'103 ואכן, את חייה היא הקדישה לאיש שנישאה לו בגיל צעיר, אמנון בעלה של המשוררת. בתוך השירים מגלים כיצד עולם של תופת השתלט על עולמם בראשית הזוגיות בעקבות הלם הקרב שבו לקה. התמונות בתחילת הספר מבתי חולים שבהם היה מאושפז כשהוא מטלטל בין חיים לחיים, ובהמשך המטפלת הופכת לחולה בעצמה. המסגרת לא משתנה זו אותה מסגרת שבה היא החולה והמטופל צריך להפוך להיות מטפל אך מלכה אינה נוטשת את עמדתה כמטפלת וממשיכה לדאוג לו ממיטת חוליה, היא שומעת את כאביו וצעקותיו שנמהלים בכאביה. בעוד היא הופכת לחולה דואגת המשוררת לא לעצמה אלא לזולתה. חייה שהוקדשו לאחרים אינם משתנים כשהיא שוכבת נאנקת מכאבים היא ממשיכה לדאוג לילדיה ולבעלה הסובל תמידית. בעמ' 52-45 במיוחד שירים שנכתבו מתוך סיטואציות רפואיות. מלכה נתנזון משוררת שכותבת אל מי שסובב אותה דיאלוגים ווידויים על מאורעות חייה. מלכה נתנזון היא האם המסורה והרעיה הנאמנה שאינה מפקירה אף אדם שזקוק לעזרה בסביבתה. בעת השתלטות המחלה על עולמה היא מבקשת מחילה מאלה שנבצר ממנה לטפל מהם. קשה לקרוא ספר שירים שבו נפרדת הכותבת מן הקרובים. הספר כתוב באומץ רב, על מה שעבר על גופה ועל מה שנותר. הכתיבה מאפשרת לה לשרוד והיא מנצלת כל דקה לכתוב. כתיבה מתוך חדרי הטיפול, כתיבה מתוך חדרי הניתוח, כתיבה מתוך שיחות עם רופאיה. הכתיבה של מלכה נתנזון היא כתיבה וידויית קונפסיונלית. כתיבתה מאוד מדויקת והיא מצליחה להעביר תחושות ומראות שמצטברים להוויית עולמה כבר עשרות שנים. וכשהיא מתארת את מאבקה במחלתה היא כותבת כמובן, מתוך דאגה לאחרים ומבקשת עוד רגעי חסד להיות עמם. השירים שמתארים את מחלתו של בן הזוג הם שירי אהבה ודאגה. היא אינה זונחת אותו לרגע וצמודה אליו לכן שיריה שידורים של אהבה אל האהוב. בפרק השירה על האהבה היא מתארת את אהבתם כאהבה פלאית כמו מימי בראשית בגן העדן. אהבתה היא אהבה של קליטה של קבלה, של הכלה, והיא אינה מטילה ספק באהבתו של בן זוגה, "מִצֶּלַע אַהֲבָתֵךְ נִבְרֵאתִּי/ ואשימנה תַּחַת רָאשִׁי" עמ' 16 זוהי אהבה רוחנית המחברת שתי נשמות באופן טוטלי. והמשוררת כל כך מכילה את כאבו בהמשך "פִּרְחֵי הָאֵימָה הַתְּלוּיִים בְּעֵינֵיךָ/ פּוֹרְחִים בְּתוֹךְ גְּרוֹנִי" הסעד שהגישה לאהובה נטמעו בה. היא הכילה את כאבו כמו היה כאבה. החיבור ביניהם הוא הזדהות מלאה ללא חרטה וללא היסוס. לו רחם לוּ רֶחֶם הָיִיתִי בּוֹרֵאת אֶת עַצְמִי מֵחָדָשׁ בִּשְׁבִילְךָ לְכוּדִים בְּמַלְכֹּדֶת הַנֶּצַח שֵׁנִי גּוּפִים וּנְשָׁמָה עמ' 13 מהי בקשתה של הדוברת? היא מבקשת לברוא את עצמה למען האהוב שלה, כשסיום השיר מסמן אותם כנשמה אחת, הם שני גופים והנשמה היא אותה נשמה, החיבור הזה שלה עם אהובה כדי לחיות למענו לחיות אתו ולהיות עמו. היא אינה רואה תכלית קיומית אחרת לחייה, במילים אחרות אינה מביעה חרטה על החיים שהקדישה למענו והייתה עושה זאת שוב לו נצטוותה. החיבור בינה לבין אהובה הוא חיבור טוטלי היא מוכנה להיות הרחם שתוליד את שניהם מחוברים יחד. הקיום של המשוררת אינו קיום לבדד, היא כותבת מתוך היחד וגם מתוך הראייה שלה את חייה בזוגיות המתמשכת עם האחד שלו הקדישה את חייה, והיא דואגת לקיום שלו כמו שהיא דואגת לקיום שלה. ובשירים אחרים היא מבקשת לחדש ימי אהבתם מחליפה מצעים למרהיבים ביופיים, מקשטת את העולם במעשים ולא רק במילים. עשה מרכבה

כְּשֶׁאַתָּה צוֹעֵק בַּלַּיְלָה

קִירוֹת הַחֶדֶר דּוֹמְמִים

אֲבָל הַהֵד הַקּוֹפֵא

מוֹרֶה לִי אֶת הַדֶּרֶךְ

אֵלֶיךָ

עֲשַׁן הַסִּיגָרִיָּה שֶׁלִּי מִתַּמֵּר אֵלֶיךָ

כְּמַגָּע גּוּף

בְּגוּף

וְגַם כְּשֶׁאַתָּה מֵסֵב רֹאשְׁךָ

אֲנִי יוֹדַעַת שֶׁנָּגַעְתִּי

עמ' 34

שני שירים קצרים שצריכים לעמוד יחד באותו מרחב, בשיר האחד מספר על צעקותיו של האיש שאיתה, בעלה של המשוררת סובל מהלם קרב והצעקות קורות מדי לילה כתוצאת מן הסיוטים שפוקדים אותו, תמונות הקרב שבות אליו, תמונות של חילוץ גופות מתוך כלי הרכב בזמן המלחמה, העבר הנורא שחווה בעת המלחמה בשירותו הצבאי לא עוזב את בעלה של המשוררת והוא נמצא תמיד בחייה וגם בשיריה. ובשיר השני יש אווירה של רגיעה, ביטחון בקשר שהיא מקיימת. עשן הסיגריה הוא עשן של סיגריה מרגיעה, ובשירים נוספים בספר מוצאים את ביטוי השימוש במריחואנה רפואית.

ספרה של מלכה נתנזון "ציפור מכונפת כנף" שכריכתו היא תמונת פורטרט של אישה, הוא ספר שאישה אמיצה כתבה, היא כותבת ללא הפוגה מתוך העצב העמוק שנחת על עולמה, גם כבת לניצולי שואה, היא חיה כל חייה בצל המוות, אחיה שנספו בשואה שאותם לא הכירה, אמה השכולה מכופפת הגב, והיא לא רצתה להידמות לה והנה הכתיבה מגיעה מן המקום הזה של הניסיון למצוא מזור. העצבות ששלטה בעולמה חודרת בין דפי הספר כתוגה מתמשכת. ומי שמכיר את מלכה נתנזון יודע שהיא אישה שמחזקת אחרים, תומכת, ותמיד נשענים עליה, כך שהספר עם כל הכאב הספוג בו הוא ספר מנחם, הקורא קולט את נימתו, שזוהי זעקה בלתי מתפשרת ורצון לחיות את החיים.

הכתיבה עבור מלכה נתנזון היא צורך קיומי, כל זמן שהיא כותבת היא שורדת את המראות הקשים והקולות הפוצעים של החיים. השירים של מלכה נתנזון מתפרצים אל הדף כקולות של חיים, והם כתובים על-ידי אישה שורדת, היא נלחמת בבלתי אפשרי ונחלצת כדי לכתוב לנו.

שיריה של מלכה נתנזון מרגשים מאוד, ומאפשרים הצצה ואינטימיות עם משוררת רבת חסד. מומלץ ביותר.

מלכה נתנזון, "ציפור מכונפת כנף" הוצאת ספרא, 2014, 191 עמ'