פתחנו והדגשנו, ברשימתנו הקודמת, כי שופטים ושופטות הינם בני-אדם, לכל דבר ועניין שהוא - חרף תפקידם ומעמדם המכובד - הם יצירי אנוש. בני אדם כמוני וכמוך. ככאלה שולטים גם בהם רגשות אהבה, שנאה, כעס, נקמה. הם יכולים להיות רחבי לב או קמצנים, שמנים או רזים. בקיצור, בני אדם לכל דבר ועניין שהוא. ככאלה, נתונים גם שופטי ושופטות בתי-משפט ובתי-דין בישראל לביקורת חיצונית על פעולותיהם ודווקא פסק-דינו החדיש של בית משפט העליון, שניתן זה אך לאחרונה לפני שבוע ימים בדיוק, בידי 7 משופטי בית משפט העליון, שאת פסק-הדין המקיף כתבה שופטת בית משפט העליון, בדימוס,
עדנה ארבל, אליה חברו - בכתיבת פסק-הדין - השופטים,
אליקים רובינשטיין;
סלים ג'ובראן;
אסתר חיות; ד"ר
יורם דנציגר;
ניל הנדל ו
עוזי פוגלמן,
מראה ומוכיח כי בית משפט העליון, עובר תהליך של "התבגרות" בשנים האחרונות והוא מוכן לאפשר ולהציץ אל מעבר לפרגוד ולמסור נתונים, אשר בשנות עבר, ספק - ספק אם בכלל הייתה נשמעת עתירה שכזו ולא הייתה נדחית על הסף.
המדובר הינו בעתירתם של
עיתון "
דה מרקר", באמצעות עיתון
הארץ והעיתונאית הילה רז, מעיתון "דה מרקר" שביקשה לקבל מהנהלת בתי-המשפט, בדבר מספר התיקים הנידונים בבית משפט העליון ובבתי-המשפט המחוזיים, בפני כל שופט, כמו-גם באשר משך הזמן שחלף, מאז נפתח כל תיק ותיק, כל זאת תוך ציון שמות השופטים בהתייחס לכל תיק ותיק שכזה. השופטת
מוסיה ארד, נשיאת בית משפט המחוזי, לשעבר, בירושלים, נענתה לעתירה שהגישו עיתון "דה מרקר" והעיתונאית, הילה רז, בהתאם להוראות חוק
חופש המידע, כמו-גם נעתרה היא, לבקשת המדינה לעכב את ביצוע פסק-דינו של בית משפט המחוזי, בירושלים, עד למתן פסק-דינו של בית משפט העליון, בערעור, שהגישה הנהלת בתי-המשפט והממונה לפי חוק חופש המידע בהנהלת בתי-המשפט, על ההחלטה לחשוף מידע ונתונים בדבר היקף, דרך וצורת עבודתם של שופטי ושופטות בתי-המשפט בישראל.
בית משפט העליון, החליט בדעת רוב של השופטת בדימוס, עדנה ארבל והשופטים סלים ג'ובראן; אסתר חיות; ד"ר יורם דנציגר ועוזי פוגלמן לדחות את הערעור, באופן שיאפשר למדינה להיערך ולמסור הנתונים הנדרשים, ביחס לשופטי ושופטות בתי-משפט העליון ובתי-משפט המחוזיים, ביחס לסיום שנת המשפט 2015 ולא יאוחר מתאריך 31.12.2015, כל זאת כנגד דעתו החולקת של השופט, אלייקים רובינשטיין שסבר שיש לקבל הערעור באופן חלקי, אך ורק בהתייחס לבתי-משפט המחוזיים ולשיקול דעת נוסף, בתום תקופה, לפי החומר הנוגע לבית משפט העליון, יימסר, בדעת הרוב ובניגוד לדעתו של השופט, ניל הנדל, לפיה יש לקבל הערעור בשלמותו.
השופטת בדימוס, עדנה ארבל, כותבת בפסק-דינה, כי לעצמאות ולאי התלות מהם נהנה השופט בכהונתו, אין אח ורע בשירות הציבורי והפיקוח והבקרה על השופט ועל התנהלותו, במסגרות השונות, שמורים ומצומצמים למקרים, שככלל ניתן לומר, כי הם חריגים ויוצאי דופן. הדברים נכונים במישור המהותי של עבודת השופטים, אך גם במישורים המנהליים שלה, דוגמת קצב הטיפול בתיקים. במידה רבה ביותר, נסמכת המערכת - ובצדק - על התאמתו של השופט לתפקיד על בסיס הליכי המינוי, על יושרתם, הגינותם ואחריותם של השופטים. העובדה שכאמור השופט מתפקד, כמעין מערכת עצמאית ונפרדת, בגדרה של הרשות השופטת, מייחדת עניינם של השופטים מעניינם של עובדי הציבור, באופן שגם אם נכונה, ככלל, ההבחנה שערכה המדינה בין מוסרי מידע מוסדי למידע בעל גוון אישי, בגדרו של חוק חופש המידע, משמעות הגיונה ותוקפה פחותים ביחס לשופטים.
בית משפט העליון בדעת הרוב מפיה של השופטת בדימוס, עדנה ארבל קובע, כי הצורך בהבטחת אמון הציבור מטיל על השופט נטל כבד להקפיד בכל אורחותיו, בשבתו על כס השיפוט ואף מחוץ לבית המשפט ולנהוג באופן שיהלום מעמדו ושיבטיח הכבוד שרוכש הציבור לשופטיו למערכת כולה וכי תנאי מוקדם לפעולתה התקינה של הרשות השופטת הוא, כי הקהילה תרכוש לה אמון, כי תכיר בסמכותה לשפוט ותקבל עליה הכרעות הדין, שניתנו על-ידה. אמון זה תלוי, ראש וראשונה, בקיום תשתית מוסרית לפעולתה של מערכת השיפוט ובשמירה קפדנית על תשתית זו, בידי כל שופט ושופט במערכת.
בית משפט העליון קבע, בפסק-דינו בעניין דרישת עיתון "דה מרקר" לגלות מידע, הקשור לפעילותם של שופטי ושופטות בתי-המשפט המחוזיים ובית משפט העליון, כי השמירה על פעולתם התקינה של בתי-המשפט, אינה רק משימה אישית של השופט. היא אף לא משימה מערכתית של הרשות השופטת בלבד. ההקפדה בכבודם של בית משפט והשופטים, לרבות השמירה על שמם הטוב, היא - ראש וראשונה - אינטרס ציבורי. דבר זה נובע מתוך הבנה למורכבות התפקיד שממלא השופט בחברה הדמקורטית, שמותיר, לרוב, צד אחד בלתי מרוצה ומתוך ההכרה בחשיבות השמירה על אמון הציבור, בשפיטה, כערובה לחיים, במדינה דמוקרטית בה נשמרות זכויות האזרח והתושב.
בית משפט העליון קובע עוד, כי הדאגה לשמירה של שמם הטוב של השופטים, אינם באה מתוך רדיפת כבוד, אלא היא באה מתוך החובה להבטיח מעמדה, כבודה וחוסנה של הרשות השופטת, אשר חיוניים לצורך מילוי תפקידה. נכון הדבר - קובעת השופטת בדימוס, עדנה ארבל - כי פרסומים על התנהלותו של שופט או שופטת, עלולים לפחות, בחלק מן המקרים, להעמיד שופט במתח או תחת לחצים ועלולים להסב לו צער רב או תחושה שנעשה לו עוול. לעיתים, יש בהם גם כדי לפגוע בשמו הטוב. עם זאת, מצבים מעין אלה הם בבחינת "תופעת לוואי" של מלאכת השיפוט. במצבים אלה - קובע בית משפט העליון - וגם כאשר מדובר בפרסומים קשים ביותר, ההנחה היא, כי שופט מקצועי, יידע לנתק עצמו, בשבתו לדין, מהשפעת הביקורת. הציפייה היא, כי שופט מקצועי, יהיה ער לאפשרות השפעה עליו, על-ידי הפרסומים השונים, יגייס מלוא יושרתו, הגינותו ותחושת השליחות המנחה אותו, כמו-גם כישוריו המקצועיים, כדי לנתק השפעות, מעין אלה, בתהליך ההכרעה ולהמשיך בעשיית צדק לפי דין.
בכל הכבוד הראוי, פסק-דינו של בית משפט העליון, ראוי שייקרא ראש וראשונה בידי נשיא בית משפט העליון, ד"ר אשר דן גרוניס, אשר מוביל, בתקופה האחרונה, קו תקיף ונוקשה נגד כל ביקורת, מכל מין וסוג שהוא, המופנית כלפי שופטי ושופטות ישראל. כך הוא המצב, באשר לשלילת קיום משוב השופטים, על-ידו, בכל מכל כל וכך הוא מצב הדברים, עד כי מוכן הוא להוביל המערכת השיפוטית, בהנהגתו, עד כדי הטלת חרם גורף על חלק מנבחרי ציבור לשכת עורכי-הדין (שאינם טלית שכולה תכלת), אשר "העזו" להמרות פיו ולחשוב, כי יש מקום לקיים משוב, בעניינם של שופטי ושופטות ישראל.
מי שקורא בין השיטין - דעותיהם של שבעת השופטים שישבו אלי מדין, בפסק-הדין שניתן על-ידם, בפרשת "דה מרקר" נגד הנהלת בתי-המשפט, אינו יכול להתעלם מכך, ששופטים אלה,
המהווים כמעט כמחצית ממניין שופטי בית משפט העליון, מגלים גישה ליברלית - ליברלית הרבה מזו שמגלה נשיא בית משפט העליון.
יש לקוות, כי נשיאת בית משפט העליון הבאה, המשנה לנשיא, כב' השופטת,
מרים נאור, תבטל שיטת החרמות, שהנהיג נשיאו הנוכחי של בית משפט העליון, על מי שדעותיו אינן קרובות לדעתו ותנהיג בהיכל המשפט את העיקרון החשיבתי המיוחס לוולטר, לפיו
"אינני מסכים למילה מדברייך אך אהיה מוכן להיהרג על זכותך לומר אותם", תחת עיקרון החרמות וההשתקה, הבא מבית מדרשו של נשיא בית משפט העליון הנוכחי.
כל מילה נוספת - בכל הכבוד הראוי - מיותרת.