זהו שמו של ספר רב מכר צרפתי, אותו כתב הסופר הצרפתי דידייה דקואן. דקואן, בן ה- 64, הינו סופר מפורסם בצרפת. הוא נחשף לרצח של קיטי ג'נובזה בת ה- 19, בקווינס, וכתב עליה ספר.
קיטי ג'נובזה הייתה צעירה ניו-יורקית, ממוצא איטלקי, שנדקרה למוות ולאחר מכן נאנסה באכזריות ליד ביתה בשכונת קווינס ב-13 במרס 1964. 38 משכניה של ג'נובזה היו עדים לרצח אך לא נחלצו להצלתה ולא התערבו בנעשה. כותרתו של מאמר ב'ניו-יורק טיימס', שנכתב על-ידי מרטין גנסברג ופורסם כשבועיים לאחר הרצח, היתה: "38 איש אשר ראו רצח ולא התקשרו למשטרה".
אחד השכנים הסביר שראה את התקיפה, אך התלבט האם להתקשר למשטרה, כיוון שהוא "לא רצה להיות מעורב". אחד השכנים אפילו הגביר את עוצמת השמע במקלט הרדיו שלו על-מנת שלא ישמע את זעקותיה של ג'נובזה.
הסופר הארלן אליסון פרסם סדרת מאמרים בתחילת שנות ה-70 ובהם התייחס לעדים לפשע כ"שלושים ושמונה בני זונות" אשר "עמדו מהצד וצפו בג'נובזה נדקרת למוות מולם מבלי לעשות דבר". האסון הזה והמאמרים שתיעדו אותו, זיעזעו את אמריקה. האם גם אנו נזדעזע?
המספר ברומן הצרפתי של דקואן הוא נתן, יהודי-אמריקני, צייד זבובים במקצועו, שנשוי לגילה, ושניהם שכנים של ג'נובזה בבניין שבו גרה. הזוג הזה לא היה בבית בזמן הרצח, והם לומדים על המקרה מקריאה בעיתונים ותוך כדי התנהלות משפטו של הרוצח. משפט המפתח של הספר הוא כשגילה שואלת את נתן, 'היית יורד למטה?' זוהי שאלה שעל כל אחד ואחת לשאול את עצמו/עצמה גם היום.
דקואן מסביר כי בחר דווקא בנתן היהודי כגיבור ספרו, כי נתן לא עבר את השואה, לא סבל במחנות, לא הובל כצאן לטבח. הוא כמו ישראלי מצוי. סתם אזרח הדיוט אדיש. אבל מה שקרה לשכנתו הצעירה גורם לו לחשוב לפתע על האומות שעמדו אדישות מול שישה מיליון יהודים שנטבחו, ולא עשו דבר. מבחינת הסופר הצרפתי, הספר שלו והסרט הבלגי-צרפתי שנעשה בהשראתו ושמו '38 עדים' הם אלגוריה לשואה, על אדישות האדם לפשעים הגדולים שבוצעו בהיסטוריה האנושית.
על-פי המלצת יוני נתניהו זצ"ל ב'מכתבי יוני', קראתי את הספר 'עיר המזל' של אלי ויזל. אלי ויזל בא חשבון עם האדישות האנושית כלפי הג'נוסייד האירופי בעם היהודי.
בן-דרור ימיני וטוביה טננבום באים כעת חשבון עם האדישות כלפי הג'נוסייד שמתכננים ומנסים כל הזמן לעשות ערבים לאומנים ומוסלמים ג'יהדיסטים ליהודים ולמדינת היהודים.
סופרים ועיתונאים אלה הביאו את הצרפתים להבנה שהחברה האנושית עלולה לשקוע באפתיות. שעלול להיות מצב בו אף אחד לא דואג ולא מתעסק בכאב ובצרה של הזולת. הצרפתים הכירו סוף-סוף באמת המרה, שבארצם אנשים לא ממש חושבים על האחר הנמצא בצרה. האחר הזה יכול להיות כל אחד ואחת מאתנו. לנגד עינינו, מתרחש הג'נוסייד המוסלמי במזרח התיכון החדש.
האם גם בישראל, עלינו להתבונן במראה ולעשות ככל שביכולתנו, כדי שלא נהפוך לאדישים/ות ו/או אפילו עוינים/ות ואלימים/ות כלפי הזולת, כפי שמתגלה בשיח הרשתות החברתיות?
משה חי-ישראלי ז"ל, בן 62 במותו, נפגע ב-2007, בצומת אזור, ממערבל בטון, וגסס במשך דקות ארוכות על הכביש כשמכוניות עקפו את גופתו השרועה, ואיש מן הנהגים לא עצר כדי להושיט לו עזרה. האם נושיט לו עזרה? האם נפעל בכדי למנוע תאונות דרכים? האם נילחם באדישות?
האם אנו זוכרים או 'זוכרות' את טביעתה ב-2009, בנהר הירקון, של אלופת הארץ בחתירה יסמין פיינגולד, בתו בת ה-25 של אייבי נתן? פיינגולד התהפכה עם הקיאק כשהיא מחוסרת הכרה מתחת למימי הירקון. עוברי אורח רבים היו באזור, והיו עדים לקיאק ההפוך ולטביעתה של החותרת. הם אומנם הזעיקו משטרה, אבל איש מהם לא קפץ בעצמו למים כדי למשות אותה מהם, עד שהגיע צדיק אחד בסדום - אבי טיובין בן ה-62, שעשה זאת, ובכך גם הציל את חייה של פיינגולד.
חוסר התגובה של אנשים, שהינם עדים לפשע, ולא עושים את הדרוש בכדי למנוע אותו, מוכר למחקר בפסיכולוגיה חברתית כאפקט הצופה מהצד ואפקט דילול האחריות. האם לא אשמים אנחנו הישראלים, שהיינו עדים לפשע הגירוש של אלפי יהודים מחבל עזה, והיינו אדישים כלפי הפשע הזה? האם לא אשמים אנחנו בהפקרת הדרום ויישובי עוטף עזה לטילי החמאס ומנהרותיו? האם לא אשמים אנחנו בהסכמתנו לקיומו של טרור רצחני בתוכנו ובגבולותינו? מה למדנו?
כשאחיו של יוסף מכרו אותו למצרים, הם לא הביעו שום חרטה; רק 22 שנים מאוחר יותר, כשהם באו למצרים לקנות אוכל בשנת הבצורת, והמשנה למלך האשים אותם שהם מרגלים, הם נזכרו: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו: 'אֲבָל אֲשֵׁמִים אֲנַחְנוּ עַל אָחִינוּ, אֲשֶׁר רָאִינוּ צָרַת נַפְשׁוֹ בְּהִתְחַנְנוֹ אֵלֵינוּ וְלֹא שָׁמָעְנוּ, עַל כֵּן בָּאָה אֵלֵינוּ הַצָּרָה הַזֹּאת'".
