עם כל המהומות והאסונות שפקדו אותנו בשבוע האחרון, הרי שאני דווקא הזדעזעתי ממותם של המטיילים בהרי ההימלייה - תמר אריאל ונדב שוהם. בסלנג הישראלי קוראים למוות הזה "למות סתם". ישנם סוגי מוות שהאדם לא מכניס את עצמו לתוכם מתוך הרפתקנות גרידא, אלא שאלה מצבים שנגרמים ממה שהאדם לא שיער, כמו למשל קורבנות מלחמה וטרור, תאונות דרכים שהאדם עצמו לא היה אשם בהתרחשותן, אסונות טבע פתאומיים ועוד מצבים רבים שהגזירה משמיים לא הייתה מונחת ככתובת מאירת עיניים. אבל ישנם מצבים אחרים שבהם הקורבן היה יכול למנוע מעצמו את קיצור חייו ואת הסבל שתעבור אחר-כך משפחתו. כאלה הן תאונות הדרכים שבהן מעורבים לא מעט שתויים, כאלה הן תאונות דרכים שהנהג אינו רכון על ההגה ברצינות ומשוחח עם סביבתו באופן רשלני וישנם עוד מצבים שהיו יכולים להיות נמנעים מלהתקיים, עם זהירות מינימלית של מי שאחר-כך שילם על הרפתקנותו בחייו ממש.
אבל ישנן גם מיתות משונות שהן תוצאה של תרבות הרפתקנית ממש ולא ממקרה רשלני זה או אחר. בהרפתקנות ה"תרבותית" הזו ההרוג נופל שבי ליצריו, שמונעים משטיפת מוח "תרבותית", והוא בעצם קורבן של תת תרבות שמגשימיה הפכוה ל"תרבות". בישראל של העשורים האחרונים תת התרבות הזו מקריבה את קורבנותיה כעבודה זרה ממש, ובאותם מקומות שהחלה בהם העבודה הזרה עוד מימי נכדיו של האדם הראשון. וזה מה שקרה בשבוע שעבר לתמר אריאל ונדב שוהם בנפאל הרחוקה, ועליהם כבר נאמר "חבל על כל דאבדין".
כואב הלב לשמוע על מותה של צעירה המגיעה מבית ומקיבוץ דתי ואשר בגיל 25 היא עדיין משוטטת לחפש הרפתקאות על הרי השלג של המזרח הרחוק, לצד פסלוני עבודה זרה שאברהם אבינו ניתץ כמותם כבר לפני אלפי שנים. כל זאת במקום להיות כבר נשואה ושותפה לבניית מסגרת משפחתית ולצד עבודה מסודרת או לימוד מקצוע.
הלב נצבט לשמוע כי צעיר יהודי קפא למוות בקור איום ונורא, במקום לקום בבוקר ולשתות את ספל הקפה שלו לפני יציאתו לעבודה או ללימודים. כואב הלב לצפות כיצד אותם צעירים מגיעים חולים ונכים להלווית חבריהם המנוחים, מאותה ההרפתקה המשותפת שעשתה בהם שמות. הם לא מתו בקרב כפוי כדי להגן על אחרים, הם לא נהרגו בגלל אסון טבע שתפס אותם חסרי אונים והם לא קפחו חייהם במחלה ממארת שנגזרה עליהם משמיים. הם פשוט "מתו סתם", משום שהם הכניסו את עצמם להרפתקה מסוכנת שכל בר דעת היה יודע כי היא עלולה לטמון בחובה מוות, בהידרדרות מצוקים גבוהים ו/או קפיאה בשלג אימים.
צריך לצפות מאנשים כאלה שיחשבו דקה אחת לפני שהם יוצאים למסע ההרפתקאות שלאחר הצבא, הנע מהג'ונגלים של האמזונס ועד לאותם הרי ההימלייה הגבוהים בעולם (שנמצאים בנפאל), דרך ארצות לא נודעות כמדינות אפריקה, הודו, סין ויפן וצריך היה לצפות לקצת מחשבה וזהירות במיוחד ממי שחונכה בבית שבו תמיד משננים את "ונשמרתם לנפשותיכם".
אבל תת התרבות הזו - על ישום הרפתקנות החובה שלה, בשנים שלאחר הצבא, הפכה כבר לתרבותם של רוב צעירי ישראל החילוניים. קוראים לכך ה"חיפוש אחר הרוחניות". לא לחינם נכתב בתורה כי "לא בשמים היא", אלא שהדבר מונח על ידך ממש. סיפור מדהים אירע לנערה יהודייה מארץ ישראל שחיפשה "רוחניות" במזרח הרחוק ונשלחה מהודו ליפן כדי לקבל במנזר עבודה זרה את הספר שידריך אותה "לחיות חיים רוחניים מלאי אושר". בדרכים לא דרכים הגיעה הנערה ליפן ומה נדהמה הצעירה כשהנזיר הראשי שלף לפניה את ספר... התנ"ך! רק אז היא הבינה, כי כל מסעה היה רק כדי שתגלה כמה טעתה בקשר לחיפוש האמת מחוץ ליהדות. ובאמת, אותה צעירה שטעתה איננה הראשונה - ולצערנו גם לא תהיה האחרונה, שבסוף חיפושיה אחר ה"רוחניות" היא תגלה ש"לא בשמים היא", אלא מונחת ממש לרגליה. ה"רוחניות" האלילית הזו הפכה בישראל ל"ערך מועדף", עד שבנמל התעופה בלוד מתנוססים שלטים ענקיים המפארים את עיר הבירה העולמית של הפסלים, של העבודה הזרה ושל העוני בתואר "קטמנדו הרוחנית".
הכוונה נכונה והארת עיניים הייתה יכולה לעצור את הנגף הזה, שמשאיר חללים ללא שום סיבה הגיונית, בג'ונגלים של בוליביה, במאורות הסמים של גואה ההודית ובשלג הרצחני של נפאל, עד שאפילו צעירה שגדלה בבית יהודי-דתי ומסודר, הציצה לתת תרבות הזו ונפגעה עד מוות, תרתי משמע.
יש לי זוג חברים שמנהלים בית מסודר בצפון הארץ. הבעל הוא כלכלן במפעל גדול בעירו הצפונית וחבר מועצת העיר, ואישתו היא מורה בכירה להיסטוריה בבית-הספר התיכון בעיר הצפונית הזו. לזוג שלושה ילדים. לפני מספר שנים הם נכנסו לחרדה מעוד "סתם סכנה". בתם הבכורה סיימה צבא וכמו כולם נגרפה אף היא לתת תרבות הזו, של ה"תרמילאות". הצעירה יצאה לבוליביה שבדרום אמריקה. ארץ עם מגוון סכנות שמתחילות מהיותה המכון לעיבוד וסחר בסמים, עבוד דרך מהומות פוליטיות מהפכניות - טרוצקיסטיות,ועד לסתם שודדים עצמאיים. אבל הילדה הזו דווקא נפגעה דווקא ממחלה מסוכנת כשניסתה להאכיל קוף על עצי הג'ונגל במרחבי המדינה. הרבה דפיקות לב עברו על הורי הצעירה עד שבבתי-החולים בארץ נמצא מזור לבעיותיה הרפואיות.
תת תרבות הזו - של ההרפתקנות הזולה אחר כל טיול מלא סכנות, באה מכך שהעולם החילוני והרחוב מחנכים את הילדים, ולאו-דווקא בית-הספר ו/או ההורים עושים זאת. ההרפתקנות הזו באה גם למצוא מזור "רוחני" לצעירים וצעירות שנולדו בבתים יהודיים מרוקני יהדות או בבתים יהודים שהיהדות שם היא משהו סמלי בלבד. אך בעיקר אותם צעירים וצעירות לא יכולים לראות ביהדות רוחניות אמיתית משום שבמדינה הזו משדרים, כותבים ומרצים נגד היהדות, וכך נופלים חללים גם מבתים דתיים יפי נפש שחשופים וחושפים את עצמם מדעת ל"רעל האינטלקטואלי" נגד היהדות.
הרוחניות איננה נמצאת בפה של הקוף מבוליביה, הרוחניות איננה מקננת בהרי האנדים ולחוף ימה של פרו, הרוחניות איננה נמצאת בחגיגות הסמים של גואה וגם לא במקום הכי גבוה בעולם, על הר הקלימנג'רו, שבפסגת הרי ההימלייה של נפאל, בהוטן והודו. הרוחניות איננה מתחבאת במנזרים של יפן ובבתי העבודה הזרה של סין ותאילנד. רוחניות אי-אפשר למצוא במרתפי הבירה בגרמניה או בפאבים שלונדון וגם לא במנהטן שבניו-יורק. הרוחניות האמיתית נמצאת ממש לידינו - בתוך כתבי הקודש היהודיים, מחמשת חומשי תורה, עבור דרך התנ"ך, דרך המשנה והגמרא, ואחר-כך דרך כל שאר המפרשים והמדרשים. רק שם טמונה הרוחניות המורה כיצד להקים משפחה, באיזה עבודות לעסוק ומה לא ללמוד. וכמובן ששם מורים לכל יהודי כיצד לעבוד את השם כדי שיזכה ל"ושמחת בחגיך והיית אך שמח".
חב"ד הייתה התנועה הראשונה ביהדות החרדית ששלחה שליחים לחזק יהודים טועים וחלשים. זו הייתה דרכם של אדמו"רי חב"ד שעמדו כעמוד האש לפני המחנה. הם שלחו את השליחים הללו כדי שיהודי שירד מהמצוות יחזור אליהן. כוונתם הייתה לקרב את היהודי לתורה, אבל לא לקרב את התורה ליהודי, ובוודאי שלא לעשות זאת בדרך של הורדת רמת היהדות, רק משום הרמה הנמוכה של המתחזקים. גם האדמו"ר האחרון של חב"ד - שהייתה לו דרך אחרת בהנהגת היהדות, משאר היהדות החרדית, התכוון לכך שהשליח שלו יחזיר בתשובה את אנשיו ולא יותיר שם כאלה שבגלל מצבם הרוחני הקשה, יעניקו גם לו פרנסה לעולמי עולמים. אבל מאז מותו של האדמו"ר האחרון הזה, הרי שרבים משלוחיו שכחו כי באו לכל תפוצות תבל כדי להציל אנשים ולשלחם מאש הכפירה.
לעומת זאת, הרי שלא מעט שלוחים של חב"ד בעולם מעודדים את ה"תרמילאי" להמשך דרכו הנלוזה, משתתפים עימו בחוויית התרמילאות תוך עידוד התרמילאי להישאר במצבו הרוחני הירוד, ועל-ידי כך ימשיך להזדקק לחב"ד ולשליחיה לעולמי עולמים.
הסרט קטמנדו ועוד כל מיני גימיקים, הצגות ופרסום שמעודדים על-ידי חב"ד, יוצרים דווקא הזדקקות להמשך קיומם של "תרמילאים" ברחבי העולם, כדי שלבתי חב"ד תהיה זכות קיום כלכלית. מניסיוני ברומניה למדתי שישנם מקומות רבים שהצלת יהודי - מבחינה לרוחנית, חייבת להביא לסילוקו מארצו, ממולדתו ומבית אביו. וכמו-כן, הקמתה של קהילה לשם "קהילה" הוא לא פעם סיכון רוחני בארצות שאין להן עתיד יהודי-רוחני. למרות שנראה כי תנועת חב"ד היא המרפא לבעיית ה"תרמילאות", הרי שבמקומות רבים בעולם היא זו שאשמה בהנצחת ה"תרמילאות" ובמתן לגיטימציה "תורתית" לתת התרבות הזו. במקום זאת היו צריכים שליחי חב"ד להטיף נגד תת התרבות הזו ולהקטין את מספר הסוגדים שלה (עד מוות ממש!...)עד לאפס, גם אם חב"ד לא תצא נשכרת מכך לעתיד, מבחינה כלכלית.