יחסי ממשל אובמה עם נתניהו - הכל לא אישי

אינני יודע מי אמר את הדברים הקשים המצוטטים במאמרו של ג'פרי גולדברג ב"אטלנטיק". גם אם דברי העלבון הללו לא נאמרו על-ידי הנשיא עצמו ו/או על-ידי שר החוץ קרי, וגם אם שניהם יתנערו מהם, הרי אין ספק שהם נאמרו על-ידי בכירים בממשל בהשראתם של השניים. האם יעלה על דעת שפקיד כלשהו בממשל יטיח עלבונות בראש ממשלת ישראל, מנהיג נבחר של בעלת-ברית, אם הוא לא קיבל איתות לכך מהדרגים הבכירים ביותר בוושינגטון? לכן, בנתחנו את המשמעויות של הפרשה, צריך להניח שזו אכן גם דעתם האישית של אובמה ושל ג'ון קרי על בנימין נתניהו. אפשר לראות את הדברים כביטוי של עוינות אישית כלפי ראש הממשלה אבל זו תהיה טעות. הסיבות המזינות את העוינות ההדדית עמוקות יותר ומדאיגות מאוד. ליחסים אישיים, לאהבה ולשנאה, יש תפקיד בגיבוש מדיניות, אבל עד גבול מסוים. כאן מדובר בתפיסות יסוד של אובמה וקרי, ושל הצמרת השלטת כיום במפלגה הדמוקרטית, ביחס למדיניות החוץ שעל ארה"ב לאמץ בסוגיות גלובליות ואזוריות. אובמה מבקש למנוע עוד פיגוע דוגמת "מגדלי התאומים" ודרכו לעשות זאת היא דרך הדיאלוג ולא דרך הכוח. כשהוא נבחר לנשיא, הוא החליט לשקם את יחסי ארה"ב עם העולם המוסלמי, שנהרסו על-פי ראייתו בתקופת הנשיא ג'ורג' בוש, גם אם הדבר יהיה כרוך בפייסנות כלפי העולם המוסלמי ובצינון מסוים של מערכת היחסים עם ישראל. הוא הוציא את הכוחות האמריקניים מאפגניסטן ומעירק ונמנע מלהיכנס לעימותים צבאיים עם מדינות וגופים איסלאמיים. הוא הפקיר את נשיא מצרים, מבארכ, ותמך באחים המוסלמים שעלו לשלטון במצרים. הוא לא עמד בדיבורו להכות צבאית את משטרו של בשאר אסד גם לאחר שעשה שימוש בנשק בלתי-קונבנציונלי נגד עמו. הוא העדיף מו"מ עם אירן בנושא הגרעין וממשיך בכך, למרות שמדינה זו מושכת זמן כל הדרך למעמד של מדינת סף גרעינית. הוא ניסה בכל כוחו לשלב את טורקיה של ארדואן, איש האחים המוסלמים, ושל מממנת הטרור, קטר, בהסדרי הפסקת האש במבצע "צוק איתן".

מפתח לסיום הסכסוך

התפיסה הבסיסית של אובמה הוצגה כבר בנאום קהיר (מאי 2009) שכותרתו הייתה "התחלה חדשה", להבדיל ממדיניות קודמו. הוא הדגיש את "המשותף בין המוסלמים לארצות-הברית" וציין את התרומה של המוסלמים לתרבות המערבית. הוא תיאר את הקשר האישי שלו לאיסלאם, הזכיר שיש לו בני משפחה מוסלמים, שהוא גדל באינדונזיה ושהוא זוכר כיצד נהג לשמוע את קולו של המואזין בילדותו. אובמה ציין שבימיו בשיקגו הוא היה עד לכך ש"רבים מצאו כבוד ושלווה באמונתם המוסלמית". באותו נאום חשוב בקהיר, אובמה הצהיר שהוא תומך בפתרון שתי מדינות לשני עמים כמפתח לסיום הסכסוך הישראלי-פלשתיני. הוא הדגיש אומנם שהברית של ארצות הברית עם ישראל הינה "בלתי שבירה", אך ציין במקביל שהמצב שבו אין לעם הפלשתיני מדינה הוא מצב "בלתי נסבל" וכי שאיפותיהם של הפלשתינים למדינה ולכבוד לגיטימיות באותה המידה, כמו רצונה של ישראל להיות בית לאומי לעם היהודי. בעיני הממשל הזה, הסכסוך הישראלי-פלשתיני הוא "אם כל הצרות" במזרח-התיכון. מה יש להתפלא על קרי, ש"ציטט" לאחרונה מנהיגים אזוריים שטוענים שהסכסוך הישראלי-פלשתיני דוחף צעירים לשורות דאעש. הנשיא אובמה לא שינה את דיעותיו מאז אותו נאום. הוא זכה מוקדם מידי בפרס נובל לשלום והוא מבקש להצדיקו על-ידי קידום הסדר שיביא להקמת מדינה פלשתינית. על-פי תפיסתו, מהלכיה של ישראל מעכבים את הפתרון, ובמיוחד הוא זועם על פעולות ההתיישבות באיו"ש ועל תוכניות הבנייה בירושלים, שבראייתו מצמצמים את הסיכויים להסדר. אובמה מקל ראש בחוסר האמון שבין ישראל לפלשתינים ובסיכונים הביטחוניים לישראל הטמונים בכל הסדר עם הפלשתינים. למרבה הפלא, הוא באמת מאמין שהקמת מדינה פלשתינית תסיים את הסכסוך הישראלי-פלשתיני, בניגוד לדעת ממשלת ישראל ולדעת רוב תושבי ישראל שסבורים כי הפלשתינים בפרט, והעולם המוסלמי בכלל, לא יסכינו לעולם עם קיומה של מדינת היהודים וכל הישג או נסיגה ישמשו את הפלשתינים כמקפצה להתנעת השלב הבא במאבק נגד ישראל. הממשל האמריקני לא למד דבר מכך שמדינת ישראל נסוגה מעזה ובשטח שפונה קמה שלוחה אלימה של האיסלאם הקיצוני הנתמכת על-ידי בעלי בריתה של ארה"ב – טורקיה וקטר. אם חלילה יקרה אותו תהליך גם באיו"ש – נצטרך לחפש את אובמה ואת קרי כדי לשמוע את הסבריהם ויש להניח שיתלו את האשם במדיניותה של ישראל. חשוב להדגיש שלמרות המשבר, ארה"ב נותרה בעלת-ברית של ישראל ומקור ראשון במעלה של סיוע צבאי, כלכלי ומדיני. אבל זה נמשך ויימשך כל עוד הממשל הזה סבור שיש תקווה לפריצת דרך במו"מ עם הפלשתינים. אם הוא יגיע למסקנה שאבדה התקווה – ממשל אובמה לא יהסס להאכיל את ישראל מרורים בכל הזדמנות. זה ממשל שאינו מושפע מההיסטוריה היהודית, גם העתיקה המבססת את זיקת היהודים לארץ-ישראל וגם החדשה - שבה תקומת ישראל באה לאחר שואה נוראה.

מחיר כבד

המשבר ביחסים בין ממשל אובמה לבין ממשלת ישראל – ולדעתי גם בין הממשל האמריקני כיום לבין רוב הציבור הישראלי– נובע מכך שהממשל מוכן לקחת סיכונים שישראל מסרבת לקחת. הדבר נכון בסוגית הגרעין האירני, בסוגיה הפלשתינית ובנושאים אחרים. זו גם הסיבה לרוב חילוקי הדעות עם מדינות אירופה. קל לארה"ב ולמדינות אירופה לדרוש מאתנו ויתורים מאחר שאין הן מסתכנות בדבר. בעניין זה, ישראל אינה צריכה להגמיש את עמדותיה רק כדי להשביע את רצונה של ארה"ב של אובמה, משום שאם האמריקנים טועים בהערכותיהם ביחס להתנהגות הפלשתינים בעתיד – ישראל היא שתשלם בדם את המחיר הכבד של הטעות. למשל, מה תהיה תגובתו של אובמה אם יסתבר שהמשטר האיסלאמי הקיצוני באירן רימה את המערב לאורך כל הדרך ופיתח בחשאי יכולת גרעינית צבאית. מה נשמע מוושינגטון? "אופס טעינו, הבה ו"נכיל" את אירן הגרעינית". מה שעבור אובמה הוא טעות, אחת מיני רבות, עבורנו זה איום קיומי. המשבר עם הממשל של אובמה אינו נובע אפוא מהעוינות האישית שבין הנשיא האמריקני לבין ראש ממשלת ישראל. להפך, המחלוקות הענייניות העמוקות בסוגיות הרות-גורל הן שערערו את היחסים בין שני האישים. אם כך, זה גם משבר בין אובמה לבין רוב העם בישראל שאינו מוכן להקריב את ביטחונו בעבור תוכניות שלום ערטילאיות. אני מאמין שרוב העם בישראל רוצה בשלום עם הפלשתינים אבל בתנאי שלא יערער את ביטחוננו ויגמד את זכויותינו בארץ הזו.