נקודת המוצא שלי היא עניין ברווחתם של יהודים כפרטים, ועניין בעתידו של העם היהודי כנושא של תרבות יהודית ייחודית. אין משמעות, ואין תוחלת, לקיומם של יהודים כפרטים אם הם אינם משתייכים לקבוצת היהודים. מטרת ההשתייכות היא לתת לאדם משמעות וזיקה היסטורית בין העבר לעתיד שלו ושל אחרים שהוא חלק מתרבותם המכוננת. בימינו, יהודים יכולים לבחור בין חיים יהודיים בתפוצות ובין חיים יהודיים במדינת הרוב היהודית בארץ ישראל. העם היהודי גילה יכולת הישמרות תרבותית נדירה גם בשנים ארוכות של קיום בתפוצות וללא מולדת, משום ש"יהודיות" הוגדרה בעיקרה על-ידי שמירת מצוות שחייבו התבדלות ואורחות חיים ייחודיים. כיום, חלק ניכר מן היהודים אינם שומרי מצוות. תנאי לשימורו ולשגשוגו של העם היהודי הוא שחלק ניכר מחבריו ירצה לשמור על זהותו היהודית, לפתח אותה ולהנחילה אחריו.
האתגר הגדול של היהדות ושל יהודים בעת הזאת היא שמירה של לכידות משמעותית בין יהודים, שתתקיים למרות שיש להם - בארץ ובעולם - קשת רחבה של גישות לדת ולמסורת היהודית, למקומם של אלה בזהות היהודית ובמשמעות היהדות בזמן הזה, כמו גם לציונות, למקומה של מדינת ישראל בזהויות יהודיות בימינו, ולמדיניותה של ישראל בנושאים שונים כגון עתיד השטחים או הסדרי דת ומדינה בישראל. שותפות וזיקה בין יהודים - למרות מגוון הגישות בנושאים אלה, ולמרות המחלוקות שמגוון זה מייצר - נחוצות על-מנת שיהודים יוכלו לפעול יחד לשימור יהדותם, ולחיזוק המדינה בה מתאפשרת להם, כיהודים, הגדרה עצמית, שבה יוכלו להמשיך להיאבק על הסדריה.
בתפוצות, השותפות מתוך ריבוי מסתייעת על-ידי כך שהמדינות שבהן חיים יהודים אינן עוסקות בקביעות מחייבות לגבי זהות יהודית. הוויכוחים בתוך היהדות מתקיימים וימשיכו להתקיים, כפי שהיה כל הימים. יש בציבור היהודי ריבוי של קהילות, וההחלטה עד כמה חשובה לאדם יהדותו, מה משמעותה בעיניו ומה הוא עושה על-מנת לשמרה ולהנחילה לילדיו היא שאלה אישית וקהילתית. ישראל שונה כי יש הקשרים שבהם לזיהויו של אדם כיהודי יש תוצאות משפטיות מדינתיות, ולמדינה יש אחריות לקבוע הסדרים בנושאים רלוונטיים כגון מעמד אישי, שבות או מרשם. ישראל שונה גם בכך שהיא המקום היחיד בעולם שבו יש רוב יהודי ופרהסיה ציבורית יהודית, המתבטאים בין השאר בשפה ובמועדים, ואשר בו המאפיין היהודי של המדינה הוא גורם ביחסי החוץ שלה עם שכנותיה, המשפיע על רווחת היהודים בארץ ובעולם.
לייחוד של חיים יהודיים במדינה שתי השפעות מנוגדות על זהויות יהודיות של פרטים ועל התנאים להנחלת זהויות יהודיות: מצד אחד, הדבר תורם להנחלת זהות יהודית "טבעית" גם אצל מי שאינם שומרי מצוות, שכן הם גדלים בתרבות ציבורית יהודית ועברית, וחיים במציאות שבה ליהודיות יש השלכות קיומיות בולטות. מצד שני, יהודי בחו"ל שרוצה לשמור ולהנחיל את זהותו חייב לפעול ולשמר מאפיינים יהודיים, על-מנת לצמצם את חשש ההיטמעות. בארץ, הזהות היהודית של מי שאינו שומר מצוות עלולה להיות שטחית ודלה, שכן אין תודעה של צורך לפתחה ולהנחילה כדי לשמור עליה.
אתגר ההתמודדות עם זהויות יהודיות בישראל הוא לכן כפול. ראשית, השותפות בין יהודים דורשת כי המדינה לא תיתן מונופול לתפישה אחת של יהודיות בהסדרים המשפטיים והמדיניים שלה. בבתי דין רבניים הגדרות תהיינה הלכתיות, אולם הסדרי נישואים וגירושים בישראל אינם חייבים להיות מונופול דתי או אורתודוקסי. זכאות לשבות ותנאיה ייקבעו על-פי מטרות חוק השבות ולא על-פי הגדרות הלכתיות. כך הוצע באמנת גביזון-מדן. שנית, ובעיניי לא פחות חשוב ולעתים מוצנע, יש לדחות את התפישה, ברעיון ובמעשה, שבישראל אפשר וחשוב להדגיש את הישראליות על חשבון היהודיות. ישראליות היא אזרחית ומכילה גם את אזרחי המדינה הלא יהודים. חובת המדינה לפעול לרווחת כל תושביה ולהגן על זכויותיהם היא חלק חשוב מהדמוקרטיה. חיזוק השותפות הכלל-ישראלית הוא יעד מדיני וחברתי חשוב. אולם טעם הקמתה של המדינה, ומה שמאפשר את שגשוגה, הוא היותה מימוש של עצמאות מדינית ותרבותית ליהודים בארצם. יצירה (חשובה) של ישראליות תרבותית אינה מסַפּקת, ואינה יכולה לספק, עומק היסטורי, תרבותי ולאומי היכול לפרנס זהות ושייכות משמעותיות. רוב הלא יהודים החיים בישראל גאים בזהותם הנפרדת ורוצים לשמרה. לכן, אינני מוותרת על היהודיות ועל הציונות לימין או לדתיים. הם טעם רצוני להיות חלק מהמפעל של מדינת ישראל ושל שגשוג העם היהודי. האתגר המיוחד שלי אינו רק להבטיח את קיום המדינה, אלא גם להבטיח כי תהיה בה הנחלה אפקטיבית של זהויות יהודיות - כולל כאלה שאינן מעמידות את העניין בהיסטוריה היהודית ובמקורות היהודיים על שמירת מצוות. רק הנחלה כזאת תאפשר המשך הנכונות של רוב הציבור החי בה לקיים אותה כמדינה שהיא גם יהודית וגם דמוקרטית, התורמת לסיכוי של חיים יהודיים עשירים, תוססים ומגוונים מחוצה לה.
