ריקוד הקולות מאת המשוררת אורנה רבלין, הוא ספר שהתבשל זמן רב עד שיצא לאור. בשער הספר מצוין שהספר מכנס שירים משנת 1983 עד שנת 2013. כלומר 30 שנה המתינו השירים לפרסומם וזוהי חשיפתם. כשקוראים בספר השירים, חשים בטמפו המתפרץ מן הספר. כותרתו "ריקוד הקולות" - מגשימה את עצמה במהלך הקריאה של הספר, ואכן זהו קצב שאינך יכול להינתק ממנו. וכן, ממש מתקיים חוזה בלתי כתוב בין הכותב לבין הקורא. כדי להמחיש את הקצב שטעון הספר, מצורף אליו דיסק ובו קולות מן הספר. מוזיקה קלאסית ויהודית שהכנרת חיה לבני מבצעת בעקבות המילים. אורנה כמשוררת רוצה שנחווה את השירה ולא נסתפק בדפדוף בספר בלבד. היא מעצימה את החוויה וכנראה גם מצפה לתגובה שלנו. הספר מרשים ביותר ויש בו שירים ארספואטיים, שירים בעלי גוון מיסטי, שירים ארוטיים וגם שירי משפחה. אתייחס לפרק "גשם פעימות" - הכתיבה עבור אורנה היא כמעשה הבריאה. תכונותיה של הכותבת הן תכונות מיסטיות. "ברוך שעשני בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי מְכֻשֶּׁפֶת לִדְבַר הַנָּמֵר הַנִּשְׁפָּךְ מִלֹּעוֹ אֶל עַצְמוֹתַי וְהָיִיתִי מְקֻדֶּשֶׁת. בָּרוּךְ שֶׁעָשַׂנִי עוֹשֶׂה דְּבָרוֹ" עמ' 38 לוקחת המשוררת את הפסוק מן התפילות "ברוך שעשני גבר" ומשברת אותו, המנפצת את המוכר והידוע ובהחלט נוקטת בהזרה. החיבור בין המילים הופך קדוש, הכותבת נמצאת באקסטזה של כישוף בעת הכתיבה, והנביעה של המילים היא עשיית הדבר. היא מצווה לכתוב והיא כותבת. הקריאה אל הכתיבה מגיעה מכוחות בלתי נשלטים על-ידי המשוררת כמו בשיר בעמ' 39. "מקודשת" נָמֵר מְכֻנָּף סוֹבֵב גָּלַקְסְיוֹת חוֹצֶה יְרָחִים וּשְׁמָשׁוֹת לַעֲשׂוֹתֵךְ מְקֻדֶּשֶׁת לְמִכְחוֹל אוֹתִיּוֹת בַּשְּׁבִיל הֶחָלָב. היצירה של אורנה ריבלין היא יצירה קוסמית שמגיעה מהאינסוף כוחות כבירים והיא יכולה ליצור מתוך אווירה של קדושה. החיבור של היצירה הוא חיבור בין עולמות גבוהים. הכתיבה כריחוף והמראה לעולם של חיות מיתיות ומראות נשגבים. וממשיך השיר "מַרְקִיד אֶל יְקוּמָיו אִשָּׁה פּוֹאֶטִית נִשֵּׂאת אֶל גָּלַקְסְיוֹת יְרָחִים וּשְׁמָשׁוֹת, נִמְטֶרֶת אֶל אֲגַם אַבְנֵי בַּזֶּלֶת בִּשְׁבִיל הֶחָלָב. בשיר קיימים כמה רבדים, הכתיבה כצורך ארוטי, השגת הנשגב גם כדי ליצור חיבור וגם כדי לנפץ ולהרעיש. הכוחות שפועלים על הכותבת הם כוחות מנוגדים, גבוהים ורחוקים. בשיר בעמ' 40 "ההר" היא משאילה תמונה מטפורית שבה היא מקבלת השראה מן ההר, דיבור הכתיבה נעשה מתוך קריאה של הטבע אל המשוררת, הקריאות קריאות קוסמיות אוניברסליות, רצון להשתלב ולהיות אחת עם היקום בכל הספירות ובכל המקומות. הכתיבה עבור אורנה היא הרצון להפוך להיות נמר פואטי, לכן בכתיבתה היא מעבירה לקורא את הדמויות המיסטיות שלקוחות מן העולם המיסטי שהיא בראה לעצמה ואולי שאבה גם מעולמות של משוררות אחרות. כשקוראים בספרה של אורנה, מוצאים בו נקודות השקה לשירת יונה וולך. כן, בפראיות הזאת ברבדים המיסטיים שבהם היא משתמשת בשיריה, מסעותיה הרוחניים והרצון להתמזג עם הדמויות (לשון נמרית, עמ' 41 נמרים מקננים עמ' 42 ועוד!). ואכן הגעתי לנקודה שבה פונה הדוברת ליונה: עמוד 46 יונה קֹרְאֹתַיִךְ וְאַתְּ עוֹלָה וּמְסַדֶּרֶת צוּרוֹת. קֹרְאֹתַיִךְ וְיָצָאת מִן הַמַּעֲמַקִּים וּבָאתְ- מִמְּבוֹא הַגַּנִּים, אֲרוּזָה בִּכְלִי קִבּוּל לְמַצָּבִי צְבִירָה. בְּצוּרוֹת מְנֻקָּדוֹת תִּתְגַּדְּלִי וְתִתְקַדְּשִׁי. שיר נפלא שבו למעשה יוצרת המשוררת חיבור בינה לבין יונה וולך המשוררת האגדית. וכן, ניכרת ההשפעה של יונה וולך עם המראות המיסטיים שלה, על שירי הגנים שלה. אורנה רבלין כותבת בשיר הזה גם שיר הספד / קדיש והקדשה ליונה, היא קוראת לה להיות נוכחת בתוך השירה שלה. והבקשות של המשוררות ממשיכות להתחבר אל שירת יונה וולך: עמוד 47 וְרוּחַ יוֹנָה וְרוּחַ יוֹנָה מְרַחֶפֶת עַל פְּנֵי אוֹתִיּוֹת עִבְרִיּוּת רֹאשׁ נָחָשׁ, מְהַפֶּכֶת חַיָּה בִּקְרָבָיו. וגם השיר בעמ' 48 כלבנה במילואה וְרוּחַ יוֹנָה נָשְׁבָה וְהַשִּׁירָה פֶּטֶל קָדוֹשׁ מִשִּׂיחֵי הַגַּנִּים הַתְּלוּיִים אֶל שְׁבִיל הֶחָלָב לַעֲשׂוֹתָהּ מַיִם גְּדוֹלִים בֵּין שָׁמַיִם לְאֶרֶץ. וְאַחַר כָּךְ מְאוֹרוֹת גְּדוֹלִים וּמְאוֹרוֹת קְטַנִּים. וְאוֹתִיּוֹת בְּכַדּוּר פּוֹרֵחַ וְעָגֹל כִּלְבָנָה בְּמִלּוּאָהּ.