קוראים לזה ספורט?

כרטיס אדום הכשרתו של אלוף גדי אייזנקוט להיות מועמד לרמטכ"ל הנה בדיחה. היועץ המשפטי לממשלה הכשירו עוד בטרם הסתיימה החקירה בהיבטים הרחבים של פרשת הרפז, שהנה יותר מכל פרשת אשכנזי, שפרס על אייזנקוט את חסותו. מקווה, שלבג"ץ יהיה האומץ לפסול את מועמדות אייזנקוט - כשם שפסל את מועמדות יואב גלנט. יש לי רושם, שבחירת הרמטכ"ל תמשיך את המסורת של חדלי-אישים, שמאיישים את כס הרמטכ"ל זה חמישים שנה; והדבר ניכר היטב בהישגינו הצבאיים ובמצבנו הביטחוני. האם יצליח אייזנקוט להוציא את צבאנו הכושל מהצלילה הנמשכת ברמתו, למרות שהוא חומס מאתנו תקציבי עתק ואת מיטב בנינו? נראה לי, שהתשובה שלילית. אייזנקוט נראה כמו אֶפיגון - עוד אחד מרמתם של גנץ, של אשכנזי, של יעלון ושל מי שעסקו בהנמכת רמתו של הצבא בחמשת העשורים האחרונים. לכו לסקוטלנד פער מתרחב בין התקשורת הישראלית, החושבת את עצמה, לבין העם בישראל, שמביע את שאט-נפשו ממנה, ולפעמים גם הולם בה תרתי משמע מרוב שנאה ובחילה. שנים ניסיתי להבין את הפער הגדל, והרמתי ידיים. והנה בא ד"ר גיא בכור, והציג את האנאלוגיה הראויה במאמרו המבריק, "המלך האחרון של סקוטלנד". בכור, למי שאינו יודע, עיתונאי, מזרחן ומשפטן, וכבר הרבה שנים הוא מציע הסברים מקוריים לסוגיות שונות בישראל. אומר בכור, שהתקשורת הישראלית כבר יצאה מזמן לגלות מרצון, והתנתקה מהעם ומהארץ, והיא מנהלחת מלחמת חורמה נגד האופטימיות בישראל. לדבריו, "היא [התקשורת] שמחה על מה שעצוב לנו, ועצובה על מה שמשמח אותנו". קראו, והתרגזו. אלימות ובטלנות למרות שאני מתעב כדורגל - כן, מתעב - אני אוהב להקשיב ל"שירים ושערים": ב"קול ישראל". זה כמו לשים מַסכֵת (סטטאטוסקופ) על הווריד הראשי. הקשבתי בשידור חי לשידור הביזיון במה שנקרא, הדרבי של תל אביב באצטדיון בלומפילד. ואני תמה - היו שם שש מאות מאבטחים. מה הם עשו שם? וכיצד לא מנעו את השערורייה? מצד שני, כך אנחנו נראים בכביש, בחניה, בתור, במרכול ובכל מקום. כמו בשריון - מה שלא הולך בכוח, הולך כאן בעוד יותר כוח. והדבר המוזר ביותר - קוראים לזה ספורט. אני אוהד ספורט (כדורסל, כדורגל אמריקני ובייזבול), והייתי ספורטאי די מצליח בנעוריי (כדורסל ואתלטיקה קלה - למתעניינים); ואפילו ניהלתי קבוצת נערים בכדוריד. למרות זאת, לא התרגלתי לאלימות ולהתנהגות הבלתי-ספורטיווית הנורמטיביות במקומותינו. לו הדבר היה תלוי בי, זה היה המשחק האחרון בליגה הלאומית בכדורגל השנה - עד שתיערך רפורמה יסודית. וארמוז על כיוון פתרוני - חז"ל אמרו, שלא העכבר אשם, אלא החור אשם. זו פרשה גדולה, המתאימה לא רק לכדורגל. לו הקפידו להעניש את הבריונים, ולהרחיקם לכלא לתקופות ממושכות ולכל ימי חייהם מהמגרשים - זה היה נפסק מיד. אבל בני ישראל רחמנים בני רחמנים. וכידוע המרחם על אכזרים סופו שמתאכזר לרחמנים. מי? מי מימן את האבטחה של פסטיבל השנאה, שארגן השמאל לרגל יום השנה לרצח ראש הממשלה? נראה לי, שכרגיל, הוטל העול לא על מארגני חגיגות העשורא של השמאל ההזוי, אלא על תקציב המדינה. ביזוי את זה לא יבינו בשום מקום - פרט למדינתנו: נציג הצבא לא הגיע לדיון בתת-ועדה של ועדת חוץ וביטחון של הכנסת, שלכאורה נועדה לפקח על פעולתו. הדיון היה על הוראה ללוחמים במבצע "צוק איתן" לכתוב מכתבי פרידה להוריהם. ח"כ עמר בר-לב, יו"ר תת-הוועדה, סיכם, כי "נראה שצה"ל כלל אינו מוטרד מהנושא ולפיכך בחר גם שלא לתחקר אותו, מה שהופך את העניין לחמור אף יותר. ההחלטה שלא לשלוח נציג לדיון היא בגדר ביזוי הכנסת". דובדבן אומרים שהשליטה בסנאט הנה הפרס הגדול בבחירות-המשנה בארצות-הברית. אך הדובדבן שעל הקצפת תהיה, כנראה, יו"רות ועדת הסנאט לכוחות מזוינים, שקארל לוין, היו"ר שלה, החליט לא לרוץ עוד לסנאט. אם הכלי ילך, כצפוי, ייבחר ג'ון מקיין, הסנאטור הרפובליקני מאריזונה, בן 78, נכה מתקופת היותו שבוי במלחמת ויטנאם, "נץ" בהשקפותיו. ליו"ר הוועדה. הוא ותיק בוועדה וידען גדול בביטחון. בשנים האחרונות היה אבן-נגף כשממשלים שונים ניסו לבצע מהלכים נמהרים. בין השאר, הוא תמך בהשארת מטוס התקיפה אי-10 במערך למרות הזדקנותו. בעניינים אחרים הוא ניסה לתמרן, ולהגיע להסכמה דו-מפלגתית בוועדה - למשל, בעניין הרפורמה במשרד לחיילים משוחררים. הרפובליקנים צריכים לזכות בשמונה מדינות, כדי להיות בעלי הרוב בסנאט. אם לא יזכו לרוב, כנראה, ייבחר הסנאטור הדמוקרטי ג'ק ריד מרוד איילנד ליו"ר הוועדה, בן 65 - גם הוא בעל ותק קרבי, כקצין בצבא האמריקני בוויטנאם. ואז יעמוד בראש הוועדה אדם בעל מזג אחר לחלוטין, שאינו רץ לתקשורת, כמו מקיין, אך ידוע כקפדן מאוד בענייני תקציב ההגנה.