הרהורים על רצח רבין

כמדי שנה, השמאל מזכיר לימין את "חטא ההסתה" שלפני הרצח ואת הפגיעה האנושה בתהליך השלום בעקבותיו. הימין, מצדו, מטיח בשמאל את האשמה של "ניכוס" הרצח, מאשים אותו בעלילה ובהכפשה קולקטיבית של הימין. יש המשמיעים את "פרשנותם" ל"מורשת רבין" ויש מי שפשוט שותק נוכח ים המלל מסביב. רב-שיח בונה באשר ללקחי הרצח במבט עכשווי – לא מתקיים.

הרצח – תוצאה של מספר סיבות

ברור לכל שהרצח אירע בשל שילוב של מספר גורמים: הראשון - מחלוקת קשה בתוך העם באשר לתהליך המדיני ולמחיר שיש לשלם עבור הסיכוי הלא-ברור להשגת שלום עם הפלשתינים; השני - תרבות פוליטית קלוקלת, רוויית תוקפנות מילולית, שבה הצדדים היו משוכנעים שכל הצדק עימם והצד השני הוא "חסר אחריות" וכזה המסכן את הקיום הלאומי והאישי; השלישי – רמת תפקוד לקויה של גופים (שב"כ, משטרה, המערכת המשפטית) ובעלי תפקידים במסגרות אלה, כשלים מקצועיים, ניהוליים ובין-ארגוניים, קריאה לקויה של המציאות באותם ימים ואי-תרגום החששות מפני רצח פוליטי לצעדים מעשיים בתחומי המודיעין והאבטחה.

המחלוקת בעם

המחלוקת בעם לא הייתה אז קלה. הממשלה הובילה תהליך מדיני שנוי במחלוקת, שאמור היה בשלב הסופי להביא לנסיגה מהשטחים, לוויתורים בירושלים ולעקירת יישובים. התהליך התנהל מול הפלשתינים, שלא רק המשיכו בביצוע פיגועי טרור בהסכמה שקטה של ערפאת אלא גם התגלו כצד לא-אמין, חסר שליטה וכמי שלא זנח את "תורת השלבים" ואינו מוכן למעשה לשים קץ לסכסוך. ההתנגדות לתהליך המדיני לא הייתה מצד מיעוט מבוטל בקרב הציבור הישראלי, או מצד "ימין קיצוני" הזוי, אלא מצד מחצית העם ואולי אף יותר, דתיים וחילוניים כאחד. רוב המתנגדים לתהליך חששו באמת ובתמים לגורל המדינה, העם והארץ וזו הייתה זכותם וחובתם הדמוקרטית והלאומית להשמיע את דעתם. הם אכן חשו אז שהשלטון של השמאל יהיר, דורסני, בלתי מתחשב בדעתם וממשיך בדרכו על-אפם וחמתם. מנגד, ההתבטאויות בקרב הימין, במיוחד בקרב הימין הקיצוני ומנהיגי המתנחלים, היו איומות ואין ספק שהן ליבו את האווירה שהובילה לרצח. הלקח הראשון הוא אפוא שתהליך מדיני הכרוך בויתורים בנושאי ליבה של קיומנו הלאומי אינו יכול להתקיים ללא מכנה משותף או הסכמה של רוב העם. הלקח הזה ראוי שיילמד ויופנם לקראת מהלכים מדיניים בעתיד.

התרבות הפוליטית

תרבות השיח הפוליטי הייתה בעייתית. בעצם לא הייתה נכונות להקשיב זה לזה או להתחשב בעמדות הצד השני. ממשלת רבין לא התחשבה בדעותיהם של אנשי הימין והמתנחלים. אלה חשו לא רק זלזול בהם אלא גם סיכון ממשי של עתידם וקיומם. לא היה דו-שיח אלא חילופי האשמות והכפשות. כשהמלל מוצה והתפתח דו-שיח של חירשים – היה מי שקם ועשה מעשה. אם הייתה נכונות של שני הצדדים לשמוע זה את זה ולנסות להגיע למכנה משותף ולפשרה, ייתכן שהרצח היה נמנע. גם כיום התרבות הפוליטית לקויה ורווית הסתה והכפשות. זה אינו סגנון המאפיין צד אחד אלא את כל הצדדים: השמאל, הימין, המנהיגות של ערביי ישראל, הפלשתינים ואפילו שחקנים אזוריים ואחרים. אדרבה, המצב כיום חמור יותר משום שמאז רצח רבין יזמו הפלשתינים סבבי אלימות קשים, ופיגועים אין-ספור, שגבו אלפי קורבנות ישראלים. הפלשתינים איבדו את כל אמינותם בעיני הציבור הישראלי וגם בשמאל רבים התעוררו מהאשליה שהשלום קרוב. כיום, הנכונות בקרב הציבור היהודי לעשות ויתורים לפלשתינים נמוכה בהרבה מזו שהייתה בשנה שבה נרצח רבין.

האם רצח רבין טירפד את התהליך המדיני?

אחד הטיעונים שמשמיעים אנשי שמאל בהקשר להשלכות של רצח רבין הוא שהרצח "טירפד" את תהליך השלום. מדבריהם משתמע שלו המשיך רבין בדרכו, היו היום הישראלים והפלשתינים מגיעים לפתרון הסכסוך ולסופו. זהו עיוות של המציאות והתעלמות מהקשיים של המו"מ המדיני עם הפלשתינים. בימיו של רבין, המו"מ המדיני היה בחיתוליו ואין ספק שרבין וממשלתו היו נקלעים למשברים קשים בהמשך המו"מ. לא ערפאת ולא אבו-מאזן, ובוודאי לא החמאס, היו מוותרים ליצחק רבין בשום סוגיה הנתפסת אצלם כעקרונית: לא בנושא הגבולות, לא בנושא ירושלים ולא בנושא הפליטים. אני מעז לומר שיצחק רבין לא היה מאמץ את הויתורים שהביאו ראשי הממשלה ברק ואולמרט בפני ערפאת ואבו מאזן. אם הצעות שני האחרונים נדחו על-ידי ההנהגה הפלשתינית – אין ספק ערפאת היה משיב גם את פניו של רבין ריקם. ולכן, יש לומר בפשטות: רצח רבין היה מעשה נבלה, אבל דווקא בשל הירצחו נמנעו מרבין ומהשמאל מבוכה ומפח נפש, שהיו מנת חלקם, לו המשיכו במו"מ עם ערפאת. גם היום, אין להאשים את הימין בבלימת תהליך השלום. גם אם הימין יעשה ויתורים מרחיקי-לכת (שבוודאות רבין לא היה עושה אותם) ידאגו הפלשתינים להתנגד לפתרון של פשרה, יסתלקו מהתהליך ברגע הקריטי ולא יסכימו להכרזה על סיום הסכסוך.

תפקוד לקוי גופים ממלכתיים

מדוח ועדת החקירה בראשות השופט שמגר ברור כשמש שיצחק רבין נרצח בהתנקשות כי פשוט לא שמרו עליו היטב. זו הייתה תקלה מבצעית טקטית בעלת משמעות ממלכתית-אסטרטגית. ראשית כל, לא הייתה התרעה מודיעינית קונקרטית כי המודיעין לא הביא התרעה כזו. אין די בהערכה כללית שקיים איום על חייו של ראש הממשלה ובנושא האבטחה על ראש ממשלה נדרשת התרעה ממוקדת. האם בעתיד מובטחת התרעה ממוקדת שכזו? בהתחשב באילוצים שבמסגרתם פועל המודיעין - התשובה היא לא (בוודאי אם מדובר ב"מפגע בודד"). ללא התרעה ממוקדת, יש תפקיד חשוב לאיכות האבטחה סביב ראש הממשלה. השטח שבו נע ראש הממשלה רבין בצאתו מהעצרת לא היה נקי מסיכונים ובעוברו בשטח מלא באזרחים לא בדוקים, גבו היה חשוף לכל מתנקש, כולל לרוצח, יגאל עמיר, ששהה באין מפריע במקום שהיה אמור להיות נקי מאנשים. אני מניח שהופקו הלקחים האבטחתיים אבל האם כישלון מסוג זה יכול לחזור על עצמו, ביחס לראש הממשלה ולאישים מאובטחים אחרים - התשובה היא כן. לפי הדוח שפרסמה ועדת שמגר, במבצע האבטחה שבמהלכו נרצח רבין, השתתפו לפחות שני גופים: שב"כ ומשטרת ישראל. מהדוח אנו למדים שבין שני הגופים האלה היו בעיות תיאום לא מעטות. הלקח הוא שבפעילות המשותפת לגופים אחדים ההסתברות לתקלות גבוהה יותר מאשר בפעילות הנעשית על-ידי גוף אחד בלבד. האם הלקח בנושא התכנון והתיאום נלמד – נקווה שכן. האם רצח רבין יכול היה להתרחש במועד אחר, מוקדם יותר – כן! ראש השב"כ בזמן רצח רבין היה כרמי גילון ואין ספק שהייתה לו אחריות "מיניסטריאלית" למחדל. אבל, האם כרמי גילון עשה פחות ממה שעשו ראשי שב"כ לפניו בהקשר לאבטחת ראש הממשלה? ועדת שמגר בחרה שלא להתמודד עם שאלה זו וחבל. אילו התמודדה הוועדה עם הסוגיה הזו ייתכן שהיו מגיעים למסקנה שרצח רבין יכול היה להתרחש בכל נקודת זמן אחרת בין ספטמבר 1993 (הסכם אוסלו) לבין נובמבר 1995.

"החיים הטובים" של המערכת המשפטית

המערכת המשפטית אמורה לסייע באכיפת החוק ובהעמדה לדין של עבריינים. ברור כשמש שההסתה והאלימות עלולות להביא לרצח פוליטי. כיום, הנטייה במערכת המשפטית – בפרקליטות ובבתי המשפט - היא למתוח את הזכות לחופש הביטוי עד לקצה. זה נכון לגבי הציבור היהודי, על פלגיו הפוליטיים השונים, וגם ח"כים ערביים. אנחנו מדינה דמוקרטית אבל הגישה הליברלית כלפי הסתה ואלימות פוליטית מסוכנת. באווירה המתוחה סביב נושאי המחלוקת שילוו אותנו גם בעתיד – יש מקום להחמרת המדדים לצורך הגשת תביעה נגד מסיתים למיניהם. התבטאויותיה של ח"כ חנין זועבי למשל, מצביעות על רפיסות מערכות החוק והמשפט של ישראל יותר מאשר על הדמוקרטיה הנדיבה שלה.

לסיכום

רצח רבין הוא מעשה מתועב אבל הוא לא טירפד את תהליך השלום, שהיה מוכשל בלאו הכי על-ידי הפלשתינים, כפי שאכן קרה שנים לאחר הרצח. הסוגיות השנויות במחלוקת בעם קשות ומורכבות ואל לה לשום ממשלה לכפות פתרון המנוגד לתפיסה של חלק גדול מהעם. יש להילחם בהסתה ובאלימות הפוליטית על כל מקורותיה וליצור כלים משפטיים הולמים להתמודד עימה. ולבסוף – חשוב לשמור על איכות תכנון וביצוע גבוהים של אלה המופקדים על אבטחת ראש הממשלה, ולהבטיח תיאום יעיל בין גופי האכיפה השונים.